ההמולה בבית הקפה הייתה רק רעש לבן ברקע. ישבתי מולה, העיניים שלה משדרות לי את הציפייה, וכל כולי מרוכז במשחק. ידעתי שהמבט החודר שלי כבר הציף אותה, ורק חיכיתי לרגע הנכון.
לא נגעתי בה. רק הוצאתי את הטלפון שלי, לחיצה קצרה על המסך, ושלחתי את הפקודה השקטה. ראיתי את גל החום מכה בה. היא התכווצה מעט, סומק קל עלה על לחייה, והידיעה שהתחושה הזו נובעת ממני, שייכת לי – הייתה משכרת.
היא ניסתה לשמור על פנים חתומות, לוגמת מהיין, אבל אני ידעתי. היא הייתה רטובה, חמה ודביקה מתחת לשמלה, תגובה בלתי נשלטת לגלים ששלחתי אל תוכה. זו הייתה ההוכחה שלה לכניעה.
"את כל כך יפה כשאת נאבקת," לחשתי, קולי נמוך ונוקב. ראיתי את העיניים שלה מתרחבות. היא הייתה שלי, לגמרי שלי, בלב ההמולה. רק אני ידעתי כמה היא רטובה, כמה היא נואשת לפקודה הבאה שלי.
הגברתי את עוצמת הרטט בהדרגה, ואז הפסקתי בפתאומיות. הציפייה תמיד הורגת, ואני אוהב לשלוט במוות הקטן הזה. "עכשיו," אמרתי, מניח את הטלפון. "בואי נלך הביתה. הגיע זמן לקבל את כל מה שהרווחת.