הנרות בחוץ דולקים, מנסים לגרש את החושך של הסופ"ש הקר הזה, אבל אצלי בחדר החושך הוא המקום שבו הכל מתחיל.
אני יושב בכורסה הגדולה, היין בכוס כהה כמו הצללים על הקיר. מולי, אני מדמיין אותה. היא יושבת על השטיח, הגב שלה זקוף אבל המבט שלה מושפל, בדיוק כמו שאני אוהב. היא לבושה רק בציות שלה, ובצעצוע הקטן שהחדרתי לה עמוק בין הירכיים לפני רגע. היא לא רואה את היד שלי נסגרת על השלט האלחוטי שאני מחזיק, אבל היא מרגישה את הרגע שבו האצבע שלי לוחצת על הכפתור.
זה רגע של קסם שחור. הזרם מתחיל לפעום עמוק בתוכה, רטט חרישי ועוצמתי ששובר את השקט של החדר. אני רואה את הנשימה שלה נעתקת, את הירכיים שלה נדרכות ורועדות כשהיא מנסה להכיל את הרטט שמשתלט עליה מבפנים. היא מנסה להישאר יציבה, לא להוציא קול, אבל אני מגביר את העוצמה של השלט רק כדי לראות את המאבק הזה בעיניים שלה – המאבק בין הרצון להישבר לבין הפקודה שלי להישאר דוממת.
עבורי, זה הנס האמיתי של החג הזה. היכולת להחזיק את העונג שלה בכף היד שלי, להחליט מתי הלהבה שבתוכה תבער בעוצמה שתגרום לה להתחנן, ומתי היא רק תלחש בציפייה שורפת. כשאני לוחץ על השלט, אני לא רק מפעיל מכשיר; אני מפעיל אותה.
בזמן שהרטט הופך לגל ששוטף אותה תחת השליטה שלי, אני יודע שהחיבור הזה הוא הרבה מעבר לצעצוע אלחוטי. הוא סמל לאמון ולשפה שרק שנינו מבינים. אני לא מחפש מישהי שתעבור בחדר הזה לסופ"ש אחד ותמשיך הלאה.
אני מחפש את האחת שתהיה הלהבה הקבועה שלי. אישה שרוצה שהשלט שלה יהיה מונח בביטחון ביד שלי, לא רק הלילה, אלא בכל יום מחדש. מישהי שמבינה שחופש אמיתי נמצא בלהיות שייכת ליד חזקה שיודעת לנווט את היצרים שלה, להחזיק בשלט – וגם בלב שלה.
אם את מרגישה את הרטט הזה במחשבות שלך עכשיו, ויודעת שהמקום שלך הוא תחת השלט שלי... אני מחכה לך.
סופ"ש של אור פנימי וכניעה מתוקה