אמא"ת- ארוך מדי, אל תקראי.
מודה, אני סוטה.
קורא ספרים, כאלה עטופים, מלאים בדפים.
(הזהרתי מראש, הפוסט הזה הוא לא לבעלות לב חלש, לא להקיא לי בבלוג).
הכל התחיל במורה, של כיתה א' שזיהתה שאני ילד נמרץ (על גבול כל המורות שונאות אותי, אבל הציונים והמחנכת לא אפשרו להעיף אותי, עד היום יש מורות שאם יזכרו בי, זיעה קרה תזחל במורד גבן, גם מנהלת אחת, אבל זה לא קשור( זה כבר סיפור אחר לגמרי, שם, היא הייתה קשורה))
ובמקום ריטלין שלא היה קיים אז, נתנה לי ספר, מאז לא עצרתי.
בכל מקרה, שימו אותי בחנות ספרים ואני כמו נשלטת בחנות קולרים, קונה ספרים במשקל.
לוקח ספר, קורא את העטיפה, ומחליט אם לקחת או לא.
עד שגיליתי את רשת סיפור חוזר.
רשת שמעסיקה אנשים שונים, כאלה שמקומות עבודה רגילים לא יעסיקו.
בפעמים הראשונות, נכנסתי, בחרתי שלושה קילוגרם ספרים ויצאתי.
ואז הרגשתי, שהעובדים קצת מאוכזבים ממני, לא נזקקתי לעזרתם.
מאז, כשאני מגיע לקנות, מגיע עם רשימה של ספרים שרוצה לקרוא ונותן להם לחפש אותם.
למי שמכיר, זו השיטה הכי לא יעילה למצוא שם משהו, בדרך כלל, על כל כותר, יש ארבעה שמשתתפים בחיפושים, לרוב הם לא מוצאים, אפילו אם הוא קיים.
אבל המאמץ הגדול שלהם, תחושת החשיבות שניכרת על פניהם, גם אותי צריכים, שווה כל רגע, אז אני מפנה לעצמי שעה ארוכה ומסרב לחפש לבד, שולח אותם למצוא וממתין בסבלנות, הרבה סבלנות.
אם קראת עד כאן ונותרת בחיים, אפילו אם לא תקראי, כנסי לאחד הסניפים, קחי איזה ספר, תעשי להם טוב, לא כל החיים הם אימפקט, אורגזמות וחינוך אנגלי.
ולמי שקצרה בכסף, העלות מגוחכת ואם תביאי ספרים ישנים, גם תקבלי הנחה בקניית ספרים מהחנות עצמה.
או בקצרה,
איך שלא תסתכלי על זה, גם אם את שוכנת בכלוב,
כ"כ קל לגרום לאדם אחר, להרגיש נחוץ, להרגיש חשוב.
זה נפלא:
&list=PLUblsBQXjFVdbINx8IPMeVfAXyFFesCdO&index=20