סה"כ צעצוע.

כמו האהבה הזו.

אבא, תודה ❤️.

..?

לאהוב עד כאב.

.

איך זה מרגיש.. לחכות ולצפות?

לקוות ולייחל?

להמתין בדממה?

להתמסר?

איך זה מרגיש...?

לא להסכים לבטל את עצמך אבל להתמסר באופן מוחלט?

להרטב רק מעצם המחשבה..

מעצם מודעות הקיום..

מעצם האפשרות?

איך זה מרגיש? ... לדעת שהצד השני בחיים לא ידע..

אבל המילה לא נאמרה. אז אסור.

איך זה מרגיש גולדן על הפרצוף, הצלפות סביב גוף מתנשף..

ברכיים כפופות וישבן מורם?

איך זה מרגיש לייחל?

לקולר

לזנב

לחגורת צניעות

לנשימה...?

.

איך זה מרגיש להרגיש הכל באותה השניה בדיוק ולא לזוז ולא להוציא קול?

איך מרגיש סאוונדינג?

זה כואב לפעמים? זה רק מעורר..?

איך זה מרגיש, שאתה שלי ואני שלך?

ולהבדיל אלפיי הבדלות... אבל בהחלט אחלה שיר 😉❤️-

מאזור המרכז .

אישה איכותית ורכה שמעוניינת לתת את כללללללל כולה.

כלבלבונת מתוקה ויפה עם ניסיון שלא מעזה להסתכל ישר בעיניים ויודעת בדיוק את מקומה.

*חינוך מוקפד נדרש.

** הגבר של חיי יהיה נוכח.

אבל תפסיק לשלוח לי הודעות.

כלבה מטומטמת אני לא.

כמה ?????

אלוקים, היקום, העולם וניסיון העבר היו ברורים לה. היא, פרח קטן שנבט, נקטף, נחטף, נתלש, נרמס והקים את עצמו לחיים.

הוא, עוד אחד עם אינטרס.

היא, למודת העבר, טובלת את אצבעות רגליה אט אט במים הקרירים ומנסה להבין אם תצלח או לא.

הוא, מלטף את לחייה, נותן מבט עמוק ומבטיח שישמור מפן תפגע.

היא, מנסה לדחוק הצידה את כל החששות, כל ההגיונות, מבטיחה לעצמה שהפעם זה אחרת.

הוא, מחזר ומבטיח, מבטיח ומחזר.

היא, כל כך רוצה. כל כך מאמינה, משחררת.

הוא, בגלים. מאפשר לה להרגיש את הכלום וההכל. 

היא חושפת יותר מידי. מאפשרת יותר מידי.

הוא. 

הוא.

נשבעת שלא תפגע. 

#פאקינג_ידעת_מראש.

..ואחרי זה עוד שואלים למה יש לנשים בעיות של אמון.

אני לא מפסיקה להרטיב.

לא מפסיקה.

הוא קורא לי חרמנית אבל לידו אני מרגישה נימפומאנית. הוא נושם לכיוון שלי ואני מרגישה את כל הגוף שלי זועק-

תאנסי אותו כבר!!!!!

זה מטורף לחלוטין.

אני נרדמת לידו, אחרי גמירה ורוצה עוד. בלילה מתעוררת ומחזיקה את עצמי.

בבוקר מאוננת כדי שלא יתעורר.

הוא גדול וחזק, אבל אני מרגישה צורך לשמור עליו ולגונן. הוא כל כך יפה שאני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו. הוא הכל.

הכללללל.

אבל הוא לא נישלט.

.

ההסכם הוא שאמשיך להביא נשלטים מהצד כדי שלא ארגיש חוסר. 

אני לא מרגישה איתו שום חוסר.

אתמול היה מדהים.

מדהיםםםםם.

אני מרגישה פאקינג בת 16.

היום, כנגד מה שביקש, ארזתי יפה יפה את כל שקית ההפתעות שלי, לא כולל החבלים והגג כי.. בוא, על זה פשוט אי אפשר לוותר.

זנבות, אזיקים, שמן סיכוך, רצועות שונות וסטראפ אחד ואהוב. 

הכל נארז ונזרק.

בלי צער ובלי שום תחושת פספוס.

אם זה לא איתו, אין לי צורך בזה.

אני מחכה לפעם הבאה. ממש מחכה. עדיין לא עברו שעתיים ומרגיש לי שנה.

אני רוצה להכיר אותו יותר, אני רוצה שימשיך. אני רוצה הכל. 

אוחחחחחח. מי זכר שאפשר להרגיש ככה?

אתה באמת

לא

מפחד?

אז מסתבר שהוא מזוכיסט. אבל ממש. לא כמוני בקטע של חוסר אונים והתעללות.. בקטע של סימנים ודם ובאלגאנים. אני מנסה להבין מאיפה הכימיה הפסיכית הזו. לאן אפשר לקחת את זה. איפה הגבולות? יהיו לנו גבולות? אני מפנטזת על להיות איתו בסשן הרדקור. כזה שעצם הצפיה אליו תעלה לי את הדופק. תעורר אותי. תרטיב אותי. תשאיר אותי מבולבלת.  

אף פעם לא רציתי להיות צופה. אף פעם זה לא סקרן אותי. להפך... אפילו הרתיע.

היום, אני מחכה לרגע הזה. מסוקרנת... מה זה יעורר בי? אני אסיט מבט? אני ארצה להשתתף? 

ומה זה יעשה לנו? הוא עדיין יוכל להיות הגבר שלי? הכלב שלי? ולהפך.

נגיע לגשר ונדע.

הוא כתב לי.

מעניין.. ולא חד משמעי.

הייתי רוצה לכתוב אותך בהרבה רבדים. הייתי רוצה להשתפך ולתת למחשבות דרור. עד כמה שאתה מיוחד. עד כמה שסהכ יומיים הצליחו ליצור אצלי פרפרים, עד כמה שאני אופטימית ומחכה לרביעי. הייתי רוצה לכתוב שאני קוטעת כרגע כל דבר אחר רק כדי שנבחן את זה יחד.

הייתי רוצה לדעת ולהאמין שהטוב עוד לפנינו.

אבל.

אני למודת ניסיון ואכזבות.

גם כשהכל מרגיש טוב, גם אם שני הצדדים באמת מכוונים לאותו המקום... גם אם טוב וטבעי. גם אז... אי אפשר לדעת. חוכמת הבדיעבד.

אז הכל יחכה, ננשום את זה ונראה.

אולי לא סאוונדינג אבל נראה לי שיכול להיות מעניין. בתקווה, יותר ממעניין.