סה"כ צעצוע.

מתה כבר ללבוש כותונת סקסית, מגף עקב גבוה, היפנוטיק פויזן וסטראפ.

מתה.

אני מתה ואני מחזיקה את עצמי.

ואני יודעת שזה לא הזמן ואני נושכת את הצד השמאלי של השפה התחתונה.

אני מתה.

אני מתקרבת אליו. מושכת את הרצועה מטה, מכוונת את הראש והכתפיים. כולו מתעגל למעין כדור נייר אנושי קטן. מפוחד. רועד ומתנשף.

הוא מעז להסתכל בעיניי. 

אני מאפשרת לו. מרפה מעט מהרצועה. מריחה אותו ומחייכת.

הוא מביט ישר בעיניי. מדבר ללא מילים. גורם לי להתמוגג. 

אני.

מאבדת את עצמי לרגע.

מתחילה לזרוק פקודות לאוויר-

תסתובב. תתפשט. ישבן למעלה. ראש מורכן.

מהנדסת אותו מחדש כדי שיתאים לי.

לי ורק לי.

אני מתקרבת אליו. מריחה, נושמת.

מקשיבה לבית החזה שלו עולה ויורד.

לנשימות הקצובות. למבט המפוחד.

מקשיבה לכל כולו וסופגת פנימה.

מאפשרת לו להוות חלק ממני.. נכנסת פנימה.

/הוא רכן על ארבע והמתין. משכתי את התחתון הלבן מטה וחשפתי בכך את ישבנו הקטן והמוצק. 

צעצוע נוצץ. ..אסתטי. הבטתי בו. ילד צעיר חסר ניסיון. מעולם לא חווה את הארדקור הטוטאלי. ילד ילד. אבל גורם לי לחייך. מעיר בי משהו./

/הנחתי את רגליי על גבו. חשבתי. זה או שבשניה הזו ממש הוא עף לי מהבית, או שהוא יחטוף הצלפות מטורפות. או שכלום./

/'או שכלום'? אני. אני תמיד בשחור לבן. בשנייה שאני מריחה אפור ובנאלי אני בורחת.

לקחת נשימה עמוקה עמוקה ומתאמצת להסתכל עמוק פנימה. רק להקשיב. לנסות להבין איפה, מה ולמה. 

לעשות את מה שמרגיש לי נכון. תמיד לחפש להועיל. להיות מלכה. ילדה. אמא./

האיש שלי, הגבר שלי, הוא ראשית אדם טוב. 
נפש טובה ושמחה.
כלפי חוץ, הזוגיות שלנו וונילית לחלוטין

אף פומביות,
(פרט לכמה חברים ובת משפחה אחת שלי+ קרוביו).

בתוך הבית.
ב'ממלכה'.
ישנה איררכיה ברורה. 

לצד הרגש הרומנטי- שחייב להתקיים  מבחינתי- ישנה שולטת וישנו נשלט.
השולטת מחנכת ומעצבת את נפשו וחייו של הנשלט, בעודו מסב לה הוא נחת ועונג כראות עינייה.

המעמדות מאוד ברורים. החיבור המנטלי, הקוגניציה הרגשית. הכל מתחבר שם.

אני רוצה.
להוריד אותו על ארבע, 
למשוך לו את הקולר חזק קדימה.
לנשום לו את העורף.
למשוך ברוך בשערו לאחור..
להריח.

והרי  אלו הפרומונים  אשר יכתיבו לי האם וכיצד לפעול.
ואז לפעול.

ובשבילך?

לפעמים אני חושבת לי איפה באמת נפרס הגבול.

מה גורם לי להרגיש בנוח או מה הדבר שגורם לי באמת להיות מאושרת. אבל באמת באמת.

לזוכה ההגון תנתן הזכות והחסד המופלא לחיוך.

(אני חושבת שזה סרסור ממש אבל ממשששש כישרוני).

הוא.

הוא קרא לי פסיכופטית.

הסמרטוט העלוב והמגוחך הזה שלא יזכה לעולם להקרא צעצוע..

הוא קרא לי.

פסיכופטית.

זה שרק חצי שעה לפני התחנן בפניי.  

זה שבעולם הוונילי בטח אפילו לא הייתי יורקת לכיוון שלו.

זה שנראה כמו גירסא ממש ממש גרועה של אדיר מילר.

זה שהכרחתי את עצמי לתת לו צאנס.

(אז מה אם הוא כותב יפה.)

הוא קרא.

לי.

פסיכופטית.

ואפילו לא הראתי לו את עצמי.

הכל היה דרך הטלפון. אלוקים ישמור,

למה הוא ציפה לליטוף על הראש, לחיבוק לבבי???

אולי ציפה שארד על 6 ואכשכש בזנב...??

יש בי המון אהבה. המון חום.

המון עומק המון נשמה.

אבל אני שומרת עליהם, בקנאות מסויימת.

עוטפת אותם שכבות שכבות.

אונסת אותם לחכות לו.

מאפשרת להם לנשום אך כלואים.

רק להוא. רק לנכון. 

אני-

משתיקה יצרים. 

מחזיקה את עצמי.

ממשיכה להאמין.

גם כשקשה.

גם כשהספק תוקף.

אני יודעת כמה מדהים יהיה לנו יחד.

רק בגלל זה אני לא מוותרת.

רק בשביל זה אני סובלת הכל.

פסיכופטית הוא אמר.