סה"כ צעצוע.

מאת http://thecage.co.il/imgs/instant_message_gold_online.gifשלמות וכוח(שולטת)  אני מכורה לתחושת השליטה20:05 01/10/12 וכן, לדרוך זה חלק מזה.

למרוח את הפרצוף שלו על הרצפה.
להצמד אליו, לגרות אותו

לדרוך עליו, למעוך אותו , להכות אותו, 
לנשוך אותו, לשרוט אותו, להצליף בו, 
לקשור אותו, לכבול אותו,
ובחיי, הרשימה עוד ארוכה.

הצעצוע הופך לטרף. 






זאת הדרך הכי טובה לחיות.

מצאתי התכתבות חמודה.. מתגעגעת לתחושות האלה לא רק כאידיליות.

ותודה על האכפתיות וההודעות, אבל רק הייתי צריכה לשחרר קצת קיטור. הכל טוב פאפו. תודה (:

כן,כן, זה מופנה בדיוק אליך. אידיוט.

אל גוש הפסולת העלוב והדחוי שאתה. חתיכת טינופת מסריחה ומרקיבה.

אידיוט.

בדר''כ כשמשהו בסגנון הזה קורה אני פשוט מתעלמת. בוחרת שלא להכניס זילות ותועבה למיקרוקוסמוס המטופח והנעים שלי. בורות, כיעור, רוע. אם אני יכולה להגן ולגונן מבלי להר וס את עצמי זה יקרה. תמיד אחפש את הטוב וההגון. אני לא האנושית היחידה. אפילו. לא  אלפית מאחוז האנושיים. אז איך זה הגיוני?

שמישהו יסביר לי למה!!!

{אפילו לא באמת משנה לי מאיזו נישה תגיעה לה הלוגיקה המיוחלת והחמקמקה הזו.. (למרות שמן הסתם בפן התיאולוגי זה יהיה הכי קל..)}

רק שמישהו יסביר.  

לכל דבר בעולם יש סיבה. צורך. מהות. התכווננות. וכו' וכו' וכו'

מה הסיבה. הצורך. המהות. ההתכווננות. התוכלת... ביצורי ביבים מטונפים שכאלו? למה אנשים לא קמים בבוקר ומחפשים את הטוב? את היפה? את השיפור שהם אמורים להביא לתוך המארג הקסום הזה?? ''היום בו נולדת הוא היום בו החליט הקב''ה שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך'' (רבי נחמן מברסלב) תיהיה בן אדם. דבר ראשון. תחשוב מה היית מרגיש אם מישהו היה מנסה להעביר את הגועל נפש הזה על אחותך. על אמא שלך. על סבתוש היקרה שלך. על חברה קרובה או כל סמנטיקה אחרת שתצליח לגרום להגיונות אנושיים ובסיסיים לחלחל לנפש העקומה והמטונפת הזו. 

מי יודע. אולי תצליח להשתנות. מקווה עבורך. טינופת.

אני לא נרדמת. שוכבת לצד הגבר הנוחר שלי ופשוט לא נרדמת.

כל המחשבות ההזויות, חוויות הילדות ותקוות המחר.. כל אלו הופכים להם למעין עיסה דביקה ולא ברורה.

מי?

אני מדליקה עוד סיגריה.

הכלוב כבר ממזמן לא מה שהיה. כמו שהדנג'ן הישן הפך למעין נחשול זימה. גם פה. כל 'מלכה' שניה מתגאה בסקס עם כלבלבון, 'נשלטים' שמעולם לא חוו שליטה אמיתית (ואולי גם לעולם לא יחוו..) והזילות.

איכס. הזילות. מה קרה לעולם הזה? למה כל הפיכס הזה לא פשוט משתקע באטרף, בפאבים ומשאיר פינה אחת של שפיות?

מה היא שפיות?

על ארבע.

ישבן מורם.

זו לא בגידה.

זעה קרה, התנשפויות, ריח של פחד.

לויאליות לאופטימזם המתפרץ.

יש משהו כל כך מגרה בחוסר האונים. בכניעה הטוטאלית. בצורך להיות שלי, עבורי.

אני. אני. אני. 

עד כמה זה אסור?

עד כמה זה אפשרי?

עד כמה זה הכרחי עבורי?

נשימות עמוקות. 

לאט לאט אני מהדקת את החבלים. נזהרת מעט. דואגת לו.

מקווה שזה. זה.

שקרים קטנים מהילדות.

הגיוני שהטראומות עדיין שם?

הגיוני שהעולם הוא שקר?

אני חייבת לסיים את זה. זה לא הוא. זו לא אני.

נשבעתי שלא אתפשר עוד.

אני קשה. אני רעה. אני לא הגיונית ולעיתים לא שפויה.

אני. אני.

אני.

הביטחון שבשקר. חוסר האינטימיות שבהתפשרות.

עדיף לבד?

עדיף מוסר?

אני.

הכל מבחירה. הכל בהסכמה. 

אז מאיפה הריק הזה התגנב לו?

אני. לא.

אני.

אני מתגעגעת לאמת שחוויתי כשעדיין לא הייתי אני.

כשעדיין הייתי

אני של אז.

אני מתפללת לתחושות ההן.

לתחושות.

לדחפים.

אני.

כבר לא בת 16. 

כבר לא תמימה.

כבר לא.

אני.

רוצה לחזור.

אפילו לגבירה מותר לפעמים לפחד.

עם ארנק

ואולי אם

אני אצליח לעשות את הפיצול הזה.

אם רק באמת אצליח

להפריד.

אני רוצה להירגע.

אני רוצה להרגיש קודם להרגיש

בטוחה

מוגנת.

קודם אני חייבת

לנשום.

אם אני אצליח, הכל יהיה יותר טוב. הדחפים, הסטיות, הקולאג' הרגשי, הכל ימצא את המקום שלו. והוא, הוא לא יידע. הוא יתקשר אלי כרגיל, רק לוודא שלא נרדמתי ויזיז את הטוסיק הקטן שלו לפה. הוא יגיע מתנשף אבל לא מזיע או מריח. יגיע וייחיך.

אני מוצאת את המספר של ומתקשרת. צליל חיוג, נקישה, וההוא ממתין בצד השני.

הדופק שלי דוהר. כמו סם, שלוש שניות עברו ואני כבר במצב שונה לחלוטין. אני אני. אבל רק חלקית אני

גם החלק הזה חסר.

תתקרב לפה. תעצור. תוריד את הראש, תשפיל את המבט. תסתובב. תרים את הישבן. תתמתח. עד שכל הגוף הקטנטן והעלוב הזה שלך יתחיל לרעוד מעצמו. להכנע. תמתין. תכין את עצמך. תיהיה רגוע. תחייך. תקח נשימה עמוקה- עמוקה. ותזכר איפה אתה חתיכת צעצוע מגוחך ואידיוטי שכמוך. נראה לך באמת שאתה בכלל ראוי ליחס. כמי שאתה? כמי שאתה מייחל להיות?? באמת?? תסלח לי שאפקפק מעט. אידיוט.

ידיים מאחורי הגב. אני מתה על הריח הזה. עור ישן. האזיקים מתאדקים אחד אחד. תסתובב! הרגליים מפוסקות מעט מידיי. תמתח.

מעניין אם אני ההפך מטטרנית. בטוח יש לזה איזה שם. 'סופר סנסטיב סמליינג' או WHAT EVER. הריח של החומר סיכה מעצבן אותי. כמעט כמו הריח של קונדום משומש. תערובת ריחות עלובה. אני שונאת ריחות מסריחים. טוב, מי לא בעצם..? הפלאג נמרח, הישבן שלך רועד. הרקטום משומן. אני נכנסת. לאט לאט. עד שאני מרגישה שאין עוד לאן להתקדם. אני מתרחקת מעט. מעט מעט ואני כמעט בחוץ. אני שורטת לך את צידי הצלעות ונכנסת שוב. חזק. היבבות הקטנות האלה. בגוף המכורבל והרועד. שוב ושוב ושוב. ואתה צורח. אני עוצרת יוצאת. קמה לשידה ממול, מוציאה את מחסום הפה. אתה מעז להביט עלי. להיישיר אלי מבט. אתה יודע שטעית. אתה מתחיל להתחנן. משפיל מבט. הקול שלך רועד ואתה מתקרב מעט. כלבלב עלוב ובכיין שכמוך. תסתובב.

ההצלפה הראשונה תמיד יותר כואבת ממה שחשבת שהיא תיהיה. אחרי החמישית אתה מתחיל להתרגל לכאב החד. ממתין יפה יפה בזמן שאני משתעשעת בך. ב20 היא כבר הופכת לחלק בלתי נפרד ממה שמגיע לך. אתה מרגיש גאה.

http://www.youtube.com/watch?feature=fvwp&v=6QFwo57WKwg&NR=1