על ארבע.
ישבן מורם.
זו לא בגידה.
זעה קרה, התנשפויות, ריח של פחד.
לויאליות לאופטימזם המתפרץ.
יש משהו כל כך מגרה בחוסר האונים. בכניעה הטוטאלית. בצורך להיות שלי, עבורי.
אני. אני. אני.
עד כמה זה אסור?
עד כמה זה אפשרי?
עד כמה זה הכרחי עבורי?
נשימות עמוקות.
לאט לאט אני מהדקת את החבלים. נזהרת מעט. דואגת לו.
מקווה שזה. זה.
שקרים קטנים מהילדות.
הגיוני שהטראומות עדיין שם?
הגיוני שהעולם הוא שקר?
אני חייבת לסיים את זה. זה לא הוא. זו לא אני.
נשבעתי שלא אתפשר עוד.
אני קשה. אני רעה. אני לא הגיונית ולעיתים לא שפויה.
אני. אני.
אני.
הביטחון שבשקר. חוסר האינטימיות שבהתפשרות.
עדיף לבד?
עדיף מוסר?
אני.
הכל מבחירה. הכל בהסכמה.
אז מאיפה הריק הזה התגנב לו?
אני. לא.
אני.
אני מתגעגעת לאמת שחוויתי כשעדיין לא הייתי אני.
כשעדיין הייתי
אני של אז.
אני מתפללת לתחושות ההן.
לתחושות.
לדחפים.
אני.
כבר לא בת 16.
כבר לא תמימה.
כבר לא.
אני.
רוצה לחזור.
אפילו לגבירה מותר לפעמים לפחד.