אני מרגישה כמו זיין נימפומן שהרחיק לכת והגזים.
במצבי זה ללא הסקס ורק מעט מאוד מהאינטימיות הרכה. המון מהאגרסיבית. מודה.
אבל .
עדיין.
זיין שהגזים.
אם הרגזתם אותי או הגזמתם ונמחקתם מזכרוני ומחיי לחלוטין.. לגיטימי. אני מכילה עד גבול מסויים וכשנמאס לי אז באמת נמאס. אני מתנתקת ללא שום סנטימנטים.
לצערי יש כמה צעצועים ממש חמודים שאיבדתי בדרך. טובים כאלה. נכונים. לא היה משהו שנחרט חזק אז הם פשוט
נשכחו.
השמות שבכלוב מתערבבים לי עם הדמויות שפגשתי, הכינויים עם האינטראקציות שאיפשרתי והשמות האמיתיים עם הפרצופים השונים להם נחשפתי.
זה היה חודש גדוש בהוללות bdsmית.. היו כמה שרציתי שיחזרו ופשוט שכחתי כיצד לקרוא להם.
אופסי.
היו שלושה שנחקקו חזק.
אבל כרגע לא אפשריים לי.
לא מדוייקים.
היה אחד שפתח לי את הלב מחדש ואיפשר לי לחזור. הוא צילם לי את עצמו מניח תפילין ומאז כמעט כל יום אני מביטה בתמונה הזו. למרות שהוא לא אוהב אותה. אני כן. מאוד. התשוקה הייתה חזקה מידי. החלטנו שנחכה עד אחרי הגט. איתו, האפלטוניה פשוט לא אפשרית.
הייתה אחת שעדיין לא יודעת בדיוק איך או מה. אבל רוצה. היא לומדת (לא מספיק קשה) וישנה (הרבה מידי) ובגדול לא מספיק פנויה או קרובה כמו שמגיע לי. אבל החיוך שלה ממיס אותי בכל פעם מחדש.
האחרון בסימן שאלה. מפורק רגשית עדיין. לא מאפשר לי לאחות את הסדקים. אבל הוא ככ מיוחד. ככ טוטאלי. ככ מאפשר. הוא אחד מבעליי הניצוץ. הלוואי שיחלים במהרה ❤.
ויש את הפיצקי הירושלמי. כבר יום שלישי שהוא פה. המסאג ממש לא משהו, הוא צעיר ולא מפסיק להביט לי בעיניים. הוא נקשר, חטף, ננזף, כרע בעונש ועדיין. פשוט לא מצליח. אבל הוא עושה רושם טוב. הוא מבולבל ומצחיק אותי. אני מוצאת את עצמי גם מעגלת בשבילו פינות. הוא גבוה אבל קטנציק כזה.
והוא גורם לי לחייך.
אז יש רבים וטובים. יש גם רבים ומאכזבים. ואני?
אני.
כמו ילדה קטנה שאוכלת ממתקים ללא התחשבות בכאב הבטן שיבוא אחריו.. פורקת עול. מתנצלת על השכחנות. שלחו תמונה. העיניים יזכירו לי. השמות לא אומרים לי כמעט כלום.
סורי.
🖤.
😈 .
