זה שוב קרה.
הבנתי איתי ועם עצמי, עם אנוכי וההיא והלבד והנפשי.
אני הייתי חייבת פסק זמן, להבין למה, להבין אם זו בחירה ואם זה שגוי.
להבין אם להתכחש אם לחבק, אם לברוח, להשתיק, לעצום עיניים. אם להתעלם. להלחם.
מישהו פה אמר לי שזה כמו חוט שמושך ..
עולה לי בראש הסיפור על הילד הצדיק שהחוטים לאבא נותקו ונקשרו מחדש ואז בעצם קירבו ביניהם.
לא שאני משווה, חלילה.. אבל כן, כמו חוטים.
חוט לנפש, חוט לנשמה, הקוגניציה כבולה בחוט אחר לגמריי, חוט הרבה יותר גס.
.
אני. היא. אנחנו. אני.
היא.
.
טווה בתוכה את העבר, הטראומות והפרספקטיבה השגויה.
שגויה?
שגויה.
שגויה?
כרגיל, פתאום אחד החוטים נמשך חזק מידיי ואני חייבת להציץ. רק לרגע, למרות ש... בזכות ש...
.
לצוד, לאתר טרף. לתקוף. לסמן.
הטרף של אתמול היה טרף שונה.
משום מה לא חמדתי ביכולות הניקיון שלו, לא דרשתי מנחה, לא הענשתי כשהגיע (טוב, אולי רק קצת..) הטרף של אתמול ניגן לי על שני מיתרים. שני חוטים בו זמנית.
החוט שמושך פנימה והחוט של הבחוץ. ביקשתי שילך. עם תחושה חנוקה בגרון וחוסר רצון אמיתי- הבהרתי שלא מתאים.
אני טיפוס של קצוות. יש שיאמרו ניגודים, יש שיאמרו קיצון.
התפשרתי .
מספיק .
בחיי.
התפשרתי מספיק בחיי.
עכשיו מגיע לי הכל. כלום. או הכל. לא מתעכבת על האפור יותר.
אם לא הטרפנו לחלוטין את עצמנו לדעת זה לא זה.זה פשוט לא זה.
מה ששלי שלי, מה שלא.. לא.
וכל ההודעות שבעולם כבר לא יעזרו.
כשזה לא מספיק.
זה לא.
מספיק.
ואגב, לא תיקנת לי את המכונת כביסה.
בהצלחה קטני ❤
