לא הייתי פה תקופה.
אני.
לא הייתי פה תקופה וחלקית, גם לא התגעגעתי. בכל פעם שקול מהעבר הגיע (בווטסאפ, בשיחה או בסתם במפגש אקראי) דחיתי בשיא הכוח, שיקרתי (באין יודעין) שזה חלק מהעבר, שהשתחררתי.
"אין צורך, תודה".
הבהרתי שאין לפנות אליי בשנית, שאני לא מעוניינת שדי.
אני עם עצמי הייתי דיי סגורה על העניין.
הרגשתי סוג של השלמה. "זה לא חייב להיות חלק ממני. מה ככ רע בווניליות? לא מספיק קשה למצוא זוגיות טובה? למה להקשות בכוח"?
בכל פעם שהקול הפנימי קרץ לי.. "רק להציץ, רק סאשן קטן.. רק סתם שצעצוע יגיע לנקות.." ישר כיסיתי במליון שכבות טמאות של סיבות ללא ביסוס. שיפוט חיצוני, שיפוט פנימי.
הצלחתי תקופה לא מבוטלת להאמין. יצאתי, ביליתי, הכרתי.. השתעממתי. כן, משהו בהחלט חסר.
כנראה טיימינג זה הכל אבל פתאום עניתי ופתאום לא נלחמתי. נכנסתי חזרה. הכל או כלום. אם הכל אז בגדול.
הסופש הזה היה עמוס, גדוש.. אולי קצת יותר מידי. תחושת הסתם והלמה...
כמו בכל פעם ..מחדש, כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים בחיפוש אחר המתוק הנוצץ שלי.. טועמת גם ממה שידוע לי שלא בשבילי, שוברת שיניים על לנסות להתאים, לנסות להגמיש את עצמי למען עצמי*
ולבסוף? .. יוצאת לא שבעה ועם כאב בטן.
למה אי אפשר לומר בצורה ברורה:
"למרות שאמרתי, בתכלס? אני חסר ניסיון" .."אני לא הולך על הברכיים", "אני מפחד מאגרסיביות", "אני מחפש רק ניוש"... "אני פשוט לא בשבילך שלמות".
יכל להחסך ממני.
#החיים_היו_יותר_פשוטים_בגיל_16
והעולם...
כמנהגו נוהג.
נ.ב _ בהחלט הפוסט הכי מבולגן שלי ever.. כנראה ששלמות תחיה עם חוסר השלמות.
*(עצמי? באמת?)
ועכשיו מה? מנקה בעצמי את הבית כי גירשתי עוד אחד..
