צצות להן פיסות פיסות מעברי.
טיפה ועוד טיפה, נשלט ועוד נשלט.
כולם מלאי זכרונות ייחודיים. רגעים שחלקו עימי והפכו למיוחדים ונשגבים עבורם. חלקם ביראה, רובם לחיוב (לפחות כך הייתי רוצה לחשוב).רגעים.
אני מלקטת פיסות פיסות כדי להזכיר לעצמי את שהיה.
היה את העציץ שלי שלבלב עם הרוח, היו כלבלבים, סוסי פוני, חתולים ואפילו במבי קטן אחד. היה את ההדום שלעיתים תפקד גם כמעפרה. היו ועודנם, שלל צעצועי ניקיון, היו תקופות של שקי חבטות... היה את זה שעיניו נקשרו והפך לטרף אומלל, היה את זה ששבר לי את האזיקים, היה את המתחלף שהביא אותי לכדי סאב והייתה את זו שנתתי לה את הלב והיא החזירה לי בבגידה. היה דוס ועוד דוס וכמה קטינים בני 20, היה את הניצול שואה שגרם לי להרגיש שליחות. היו נחדרים היו חנוטים, היו מסכנים שעזרו לי לחקור את תקופת המדיקל שלי. היה לי תינוק, היו מתאבקים, היו את אלו שלא הפסיקו לבכות. היו.. היו..
היו ככ הרבה. באמת. קשה ומיותר לספור. איך ע"פ תמונה, שם או פירוט מקרה אני אמורה לקשר? בליל זכרונות מסועף ולא ברור. חלקו נוצר בהכרה חלקית, חלקו באיבוד חושים, חלקו סתם בתקופות שעמום. חלק מהנשלטים פשוט היו לא משמעותיים עד שנמחקו קליל מזכרוני. חלק בעליי ניצוץ ייחודי- המקרים לא זכורים, ההוויה כן. חלק היו פשוט בלתי נשכחים. היו..
עברתי המון. בחיי השליטה ובכלל. במחצית השניה של חיי התנסתי כדומינה בשלל גוונים וגישות. הייתי בהכחשה, חיבקתי, אהבתי, קיבלתי תשלום, הדחקתי, יצרתי רומנטיזציה וקור, התפוצצתי, נקשרתי, תלשתי, הבדלתי בידלתי, יצרתי סוגי קשרים שונים.. מודה, 24/7 היה מעולה אבל אובר אינטנסיבי עבור חיי כסטודנטית דה אז...
ובסוף אני נותרת שותקת, מול הגדרה לא ברורה, "דומיננטית ואכזרית".
זה מה שהכי זכור ממני? אישה רעה שרומסת?
מעניין כמה מהם באמת בחרו גם לראות מי אני. מעבר לגחמות הרגע, מעבר לשכרון העוצמות. מי אני. באמת.
מעניין...
.
