פעם הייתי גאה להיות שמאלנית.
פלורליזם טהור.
כולני בני האלוקים, כל הנשמות שוות ערך.
אין עליון ואין נחות.
התעוררתי יום אחד כשאחת העובדות שלי (מהמגזר) פרסמה בדף שלה "מוות לכל היהודים". אני לא ארחיב בנושא, אבל היו לה מספיק אפשרויות לעשות משהו נוראי.
תודה לאל כלום לא קרה.
אבל...
אי אפשר להשאר באהבת חינם נקיה כלפיי חסרי אנושיות.
אי אפשר.
היו כאלו שהפכו לבני בית, עשור, שניים שלושה.. ואז הוציאו להורג את כל בני המשפחה שהאכילה אותם, שדאגה להם.
היו כאלה שהפכו לחלק מאיתנו.. עד ש..
לא כולם. ברור.. אבל היו. ..ולצערי ברור שעוד יהיו.
זה בדיוק הקטע. העד ש... הזה. ברור לי שלא כולם, ברור לי שלא תמיד.. אבל מהחשש הזה אי אפשר להפטר. בטוח לא עכשיו. החשש הוא גם מהמנקה הזקנה או מהמקבץ נדבות בצומת. אם הוא לא יהודי יכול להיות שיסתובב לו יום אחד. יכול להיות.. אני ומשפחתי תמיד ניהיה יהודים. אי אפשר לדעת מתי זה יסתובב ולמי.. לא בוטחת. לא שמאלנית. לא בעד הרכות הזאת. דיי. נגמר. עניי עירי קודמים.
החטופים שלנו קודמים. האזרחים שלנו קודמים. החיילים ואנשי הבטחון שלנו קודמים. אנחנו חזקים. אנחנו אמיצים. אנחנו ננצח.
זה ברור.
אבל ...
השנאה הזאת שמבעבעת בעם שלי מכוערת. היא מפחידה והיא מסוכנת.
כן למגר. כן לחסל כל אוייב וסכנה. אבל מפה ועד קריאות שנאה לרצוח ילדים ולנקום עין תחת עין??
לא.
זה לא אנחנו.
חלק מהחולשה שלנו טמון במוסריות שלנו. באנושיות. לא עין תחת עין. כי אי אפשר לבכות על תינוק יהודי ולקוות לנקמה בחסרי אונים אחרים.
תכנסו. תנקו. תשמרו עלינו. זה כן.
לא נהפוך להיות חסרי אנושיות כמותם.
אבא שבשמים רואה הכל. לנו יש מוסר.
עם ישראל חי ❤.
יש עכשיו המון קולות של נקמה. מפחיד.