כמעט חצי שנה שאנחנו כבר מכירים.
ראיתי אותך. ראית אותי. בבפנוכו האמיתי. בצלקות ובדימומים. ראית אותי. ראיתי אותך. ראיתי אותנו.
בהתחלה הפריע לי שאתה ככ מתייחס לצלקות המשותפות שלנו. בידיעה מוחלטת שאני הרבה מעבר לזה עבורך, בחרתי להפגע. להרגיש שיש צדדים שיותר חשוב להתמקד בהם. הובלתי אותך ואתה צעדת נאמן. כל שגעון שלי קיבל ממך את מלוא הכבוד והמקום. היית שלי. בנפש. בגוף. בהוויה. שלי.
אחרי ככ הרבה זמן שלא איפשרתי להתקרב אליי פתחתי לך צוהר. אפשרתי לחומות הכבדות להשמט והבטתי לך בעיניים. הכי חשופה. הכי ערומה. הכי סוטה. הכי רכה והכי אני שבעולם. נתתי לך הכל.
אף פעם לא הבטחת לי. יותר מזה, אפילו דאגת לחדד בצורה מכאיבה את האמת הצורמת.
אני לא ילדה. עברתי דברים. מי כמוך יודע? מצלקות מסויימות אני עדיין לא מצליחה להתעלם. לפעמים אפילו נותנת להן במה. ואתה מקשיב כשצריך. נחדר כשצריך. חוטף כשצריך. ומכיל. מכיל המון.
והכי קל והכי קשה בעולם זה לומר לך בוא.
פשוט תיהיה שלי.
כל פעם אני מתעוררת מחדש ונזכרת. אני רוצה עוד. עוד חיזור, עוד קרבה, עוד ממך. אתה לא יכול לתת לי את מה שאני באמת צריכה. התקווה הגנוזה שמשהו ישתנה ויום יבוא ו... עומדת אל מול האמת המכוערת.
בייב אני מזדקנת. אני לא רוצה ככה.
ואני הכי רוצה אותך בעולם והכי יודעת שאתה רוצה. אבל בדרך אחרת. שיחה או התכתבות איתך הן כמו הסנפה אחת ודיי. אין דבר כזה, זה רק עושה חשק.
כמו שעבר חודש יכלה לעבור גם שנה. המגנט חזק מידיי.
לא חזק מספיק.
הסחלבים נבלו. שני גבעולים, ארבעה עלים וזכרון כואב. חבר אמר לי להמשיך להשקות ולתת שמש והם יפרחו מחדש. יום יבוא..
אני ממשיכה להשקות ולהביט בשרידיי האתמול. כלום לא פורח. לא מסוגלת לזרוק.
**מודה, יש מצב שמחזרתי כבר את הציור הזה.
(אבל הוא ככ מדויק שזה כואב).
