לפני 7 שנים. 14 בנובמבר 2016 בשעה 14:02
טיוטה
לזמן יש יכולת מרושעת להשכיח את שהיה. להכהות את החושים. לטלטל בנפש ולהשכיח.
הייתי פה. כבר פעם. עזבתי. הכל מבחירה. הכל. שיקול. שפוי. הייתי פה ועזבתי. כי הגיע לי יותר. יותר טוב, יותר ברור. יותר מובן. יותר חם, יותר אוהב, יותר מאושר. יותר. יותר יותר.
עזבתי כי משהו בי פשוט ידע שלכל כאבי הלב הללו יש סיבה.
אני לא מדברת בשם אף אדם בעולם פרט לעצמי. אני מבטאת את מה שעל ליבי ובליבי בלבד.
סערת הנפש, הקדחנות, הרצונות, החשש, הפגיעה, הכאב, טיפת המחנק. השליטה, השליטה העצמית. חוסר השליטה העצמית. פעימות הלב הדופקות עוד עוד עוד. המבט הביישני הנשלח לחלל האוויר ונכלא בסטירה וסתירה. אני אני. אין לי ספק בשורשיי ובנפשי. הייתי פה. אני כאבתי. אני
אני חושבת שסיימתי פה.
ואולי רק לבלוג?
