כשהייתי צעירה יותר הייתי נשמה פצועה.
הייתי מחפשת נקם. רוע. הייתי מצליפה ומצלקת. הייתי רעה. ממש רעה. כל זה לא היה בכדי להעביר מסר או לחנך חלילה. זה היה סתם כי בא לי. הסאדיזם התבטא אצלי בערפול חושים מטורף. הייתי מרגישה כמו פולק מול קנבס קיר ענק. כל הצלפה, כל דקירה, כל הידוק חבל. כל הזדמנות לסטראפ הייתה מוציאה ממני מפלצת.
הייתי מציירת את כל עוונותיי על גופו השברירי של הצעצוע התורן. הייתי מתגרה למראה טיפות הדם הקטנות. התרגשתי בטיפטופי השעווה כאילו אני הייתי הקורבן האומלל. הגעתי לאקסטזה על חושית. הייתי מאושרת.
ומה קרה מאז? אין לי מושג . חיים וזה. עכשיו בא לי רק להצליף. אולי קצת חנק ואילוף אנגלי בעוכריו. עכשיו שקט לי. כבר הרבה זמן שלא היה לי צעצוע מרגש. כזה שגם אמיתי ומתמסר. וגם אז.. לא כזה בא לי להכאיב. בא לי כלבלבון קטן וחמוד. שמנקה ממש טוב. ועם ארנק עמוק.
הסדיסטית לא מתה. היא פשוט התבגרה.
