הולך על הגדר

אולי כדאי לקרוא את הפוסט הקודם, אבל לא חייבים. העבר לא באמת משנה. סיפור שהיה כך המשיך. 

פנים קדימה, תחגרי חגורת בטיחות, נוסעים לים 

למה לים ?

כי זה המקום היחיד שאני מכיר באזור - ומשום מה השקט ששם עוזר לשקט הפנימי שלי - המקום מחזיר אותי לזמנים טובים

אני חונה

היא מחייכת. היא רגועה. היא חוששת אבל לא מפחדת. לפחות זה מה שאני מקבל מהפנים שלה.

היא שואלת אם יש פה איזה מקום שאני מעדיף. אני לא עונה.

אני מתחיל ללכת והיא אחריי. אני לא מביט לאחור. אני יודע שהיא שם. אני יודע שהיא תלך אחרי.

אני יושב בבתי קפה שעל החול. מקומות די גרועים בדרך כלל. אבל משום מה אני בוחר דווקא שם. לפעמים ממקומות גרועים יוצאות חוויות טובות. 

אני מזמין לה מילקשייק ונותן לה לבחור את הטעם. 

אני מזמין לי קפה. אספרסו, קצר, שחור בלי כלום.

המלצרית חייכנית. היא מנסה להבין את פשר הזוג המוזר שנחת עליה. 

היא מסתכלת עליי ומסתכלת עליה. 

הקטנה יושבת עם גב זקוף ומסתכלת קדימה לים החשוך. היא לא מנידה עפעף, 

היא רוצה להראות לי שהיא מסוגלת לבצע הכל.

אני אוהב את זה. אני אוהב את שהוראות פשוטות שניתנו בטלפון - הופכות למשהו גדול וחשוב

אני אוהב שפרטים קטנים מקבלים משמעות מיסטית.

המלצרית הולכת עם ההזמנה וסוף סוף אנחנו נשארים שנינו.

אני אומר לה להוריד את הסוודר שלה. היא אומרת שקצת קר. אני אומר לה שהיא צודקת, אבל לא שאלתי אותה מה הטמפרטורה בחוץ.

היא מבינה שזו לא היתה שאלה ומורידה. מקפלת אותו יפה ומניחה במסודר בתיק.

החזה הגדול שלה עכשיו בולט, לא רק שאני לוטש אליו מבטים.

היא לבשה מחשוף במחשבה שאני אהנה ממנו. אני אדם אלטרואיסט. אני רוצה שעוד אנשים יהנו. 

אנחנו מדברים קצת עד שהשתייה מגיעה. היא לוגמת מעט ואני שותה את הקפה בשני שלוקים. לא הגעתי לכאן בשביל הקפה אבל האמת שהקפה שלהם סביר לגמרי יחסית למקום. 

אני לוגם מהמילקשייק שלה. מתוק מדי. היא שמחה על השיתוף. הקרבה הזאת של להתחלק במשקה מוצאת חן בעיניה. קרבה זה דבר מעניית פגשתי אותה רק לפני שעתיים, אבל הקרבה נוצרה כבר בשיחות. עכשיו היא מתממשת. קירבה זה מוזר, לא פשוט. 

בא לי לבחון אותה קצת . אני מכניס אצבע למילקשייק ומוציא. מגיש לה אותה. 

היא מובכת. אנשים מסתכלים. אבל היא מצייטת. טעים לה.

הלשון שלה נעימה לי על האצבע.

היא מחייכת והיא כבר לא נבוכה. היא כבר לא בבית הקפה של החוף. כבר לא אפכת לה מהחול בנעליים. היא במקום אחר, איתי. 

אז אנחנו קמים. אני משאיר 50 ש"ח על השולחן. אין לי מושג כמה עולה מילקשייק וקפה על החוף. המלצרית רצה אחריי עם העודף.

זה ברור שהשארתי לה אותו כטיפ, אבל משום היא בחרה לרוץ אחריי. אני חושב שהיא סתם חטטנית שניסתה להבין לאן אנחנו הולכים מכאן.

או שגם לה בה לנעוץ מבטים בשדיים הנפלאים של הקטנה עם הצמות.

אנחנו הולכים קצת על החוף, הקטנה שלי צמודה אליי. צמודה צמודה. תפסה לי את היד וביקשה ללקק עוד.

אין אף אחד באזור. חוץ מאיזה זוג שספק ישן על החוף. 

אני מתיישב על ספסל מבודד ומצביע על הרצפה. היא מתיישבת לידי ושמה עליי את הראש שלה.

ככה בחושך עם רוח קרירה לא צריך הרבה יותר מזה. שקט פה ונעים. האבצע שלי בפה שלה, היד השנייה מלטפת לה את הראש.

היא מסתכלת לי בעיניים, חשוך אבל המבט שלה כל כך נכון

היא לוחשת משהו. אני אומר לה להגביר את הקול. היא מבקשת לרצות אותי. היא רוצה להרגיש אותי.

אני מסמן שהיא רשאית.

ככה על החוף, עם הגלים החשוכים, ילדה קטנה עם שתי צמות מוצצת לי ואני מרגיש את הרוח הקרירה והנעימה.

החזה שלה כבר מחוץ לשמלה , אני מתענג עליו ועל הגרון שלה. 

כנראה שעשיתי משהו טוב בחיים קודמים...