איך את יכולה לחנך לשיוויון ערך האדם ולהגדיר את עצמך כנשלטת? את השאלה הזאת שאלה הרכזת שלי.
ואני ניסיתי ניסיונות כושלים להסביר לה שזה מעין משחק, משחק אמיתי מאוד, ובמשחק הזה אני גם שווה לאדוני וגם מתחתיו באותה העת.
ואולי, גם לי זה לא מובן, ובכלל הגבול הזה, הדק מאוד בין המשחק למציאות, בין הנאה לפגיעה.
"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
תמיד היה קיים בי הפחד הזה, מה יקרה אם אני אגיד לא. האם זה באמת יפסיק? ואם לא, זה נחשב לאונס? ואם זה נחשב לאונס ולמרות שהנפש התנגדה, הגוף בגד בי ונהנה, זה עדיין אונס?
ומתי בכלל המשחק עלול להפוך למציאות מחרידה? אביתר בנאי בשיר אקדח מביע את זה בצורה צורמת. ממשחק, מהנאה זה הפך לרצח. מתי ההנאה מכאב והחזרה אליו הופכת לתסמונת האישה המוכה.
המשחק הזה, המציאות הזאת, מפחידה, מסוכנת.
ואולי אני בכלל צבועה, אני שווה לך? אני יכולה לחנך לשיוויון? הכיצד?