זה יום מטורף, אבל עוד מוקדם להבין את מידת הנזק שנגרם.
בתוך כל הבלגאן הזה, עוד טרם הייתי מודעת לקיומו, הבליחה הודעה מצערת מחברה וקולגה.
גם היא היתה המומה, ושלחה את זה ברגע שנודע לה. הלוויה, כך התברר, נערכה כבר בראשון.
הזכרונות החלו צפים ובדמיון הייתי פתאום שוב אותה סטודנטית צעירה במשרד שלך.
אדם עם מזג טוב. בודדים היו הדברים שהצליחו להרוס את מצב רוחך, וכמעט תמיד נראית כה שלו, עם החיוך משרה הרוגע שלך שהאיר לי את היום.
תהיתי אם לרמה כזו של זן מגיעים כשהופכים לאמריטוס כמוך, ולמרות שמעולם לא היו לי שאיפות לפרופסורה, קיוויתי שגם אני אוכל ביום מן הימים להסתכל לאחור ולהתגאות במפעלי.
לפעמים בבקרים הקדמתי אותך וחיכיתי שתגיע, רק כדי שאוכל להזמין את עצמי למשרדך ולשבת לשתות איתך את הקפה של הבוקר. השיחות איתך היו מרתקות וידעת גם להקשיב, אבל באמת.
הפליא אותי איך מישהו שמותר כבר לומר שהוא בא בימים, מצליח להיות מעודכן במילה האחרונה בטכנולוגיה. לא זכור לי שראיתי באף משרד אחר בפקולטה סגל שעבד על מק, והחדות שלך, בין אם הורבלית או המחשבתית לא הפסיקו להפתיע אותי.
אפילו שלא הייתי הסטודנטית המבריקה שקיוויתי להיות, רחוק מזה, והודיתי לך כבר על מכתב ההמלצה שכתבת לי, בלי שהצטרכתי יותר מלהזכיר את העניין פעם אחת, יש משהו אחר שלא הספקתי להודות עליו.
אחרי טקס הענקת התעודות, לקחתי את אבי ז"ל לסיבוב קצר, להראות לו היכן למדתי ועבדתי, ופגשנו אותך. המילים החמות שהיו לך עלי, ושחלקת איתנו, נחרטו לי בלב לנצח. באותו זמן, הייתי במקום בחיים שבו כבר לא באמת האמנתי בעצמי. מה שאמרת, והגאווה בעיניו של אבי, לא עזבו אותי מאז. לרגע הרשיתי לעצמי לחשוב, שאם מישהו כמוך באמת חושב את הדברים האלה עליי, אולי, ורק אולי, יש בזה משהו.
את ההתכבתבויות שלנו במייל, אחרי שעברתי והתחלתי שוב ללמוד, אני שומרת ומסתכלת בהן מדי פעם. הן לא היו תכופות, אבל כל כך משמעותיות בעיניי.
האנשים שאתה פוגש עכשיו במקום שאתה ודאי נמצא בו, עוד לא יודעים איזו מתנה קיבלו.
תודה על הזמן שלך. הוא היה יקר מפז.
לשבעה הרי לא אוכל להגיע, אז שלחתי זר, ואת תנחומיי במילים, שלעולם לא תספקנה כדי לתאר כמה השראה ואור הפצת בעולם הזה, שנראה לי היום חשוך יותר מאי פעם.