לא יודעת איך היו נראים חיי ללא הדחקות.
הדחקתי כל כך הרבה מאורעות בחיי, לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד לולא זאת.
הכרתי פעם מישהו שהתעקש להתעמת עם כל קושי שניקרה בדרכו. הוא היה אומלל ונטה לדיכאון.
עברתי כל כך הרבה בעשור האחרון בחיי, החל ממערכות יחסים שונות ובני זוג מגוונים שהיו לי, דרך כמעט אובדן של בן משפחה, דרך אונס, וכלה בשכול.
מעטים הדברים הקשים עליהם אני נוטה לדבר.
אני גם יודעת שהיה מי שמצא את היומן הזה שלי, ולא היה מסוגל להתמודד עם זה. האמת שגם לא משנה לי כל כך אם יעשו לי אאוטינג. כלום כבר לא משנה לי. פשוט הלילה הדמעות זולגות כשאני לבד במיטה, ולא נותנות לי מנוח.
אני נזכרת בנסיעה עם אמא לבית החולים. היא היתה כל כך אומללה. אני הייתי כל כך אומללה. היא היתה הצל של עצמה. הייתי צריכה לקחת אותה לכימו, כי החלטנו שלא טוב שהיא תיטלטל באמבולנס המאולתר ההוא. אז אני הייתי הנהגת שלה. התקשרתי אליה למעון הסיעודי בו שהתה באותה עת, לטלפון שהבאנו לה, אחרי שגנבו לה את הסלולרי החדש שקנתה במיטב כספה, בבית החולים האחר.
ביקשתי שתגיד לאחיות שיכינו אותה כי אני בדרך. כמובן שלא היתה חניה קרובה, ואחרי שקיבלתי כבר קנס אחד על חניה במקומו של האמבולנס, העדפתי לוותר על סיכון מיותר. חניתי במקום לא נוח והלכתי ברגל.
כמובן שהיא לא היתה מוכנה כשהגעתי. אז הייתי צריכה לתפוס את אחת האחיות ולהפציר בה שתעזור לי. זרקתי את כל הדברים של אמא שמצאתי לתיק שהיה לה שם, וכשהיתה מוכנה סופסוף, הלכתי להביא את האוטו. האחות החביבה עזרה לה להתיישב לצידי, למרות שהיא סבלה מכאבים עזים יותר בתנוחה הזו, ואני דאגתי לקחת שקיות להקאה ואת הקרטון שכונה ה"מרקקה".
בכישורי נהיגה של נהגת שודים, פילסנו את דרכנו מבעד לרמת גן הפקוקה. היא הרגישה כל כך רע במהלך הנסיעה, לא משנה כמה ניסיתי לרכך כל בלימה והאצה, שמדי פעם הקיאה קמעה למרקקה.
ברגע מסוים, ליד בית קפה די ידוע, היא נשברה כנראה והקיאה הכל. במזל הצלחתי לעצור בצד הדרך שניות ספורות לאחר מכן. "תחזיקי את זה" פקדתי עליה, וזינקתי אל מחוץ למושב הנהג לפתוח את התיק שבמושב האחורי. שלפתי משם שקית, פתחתי אותה והנחתי על ברכיה. לקחתי מידיה את המרקקה שהגדישה סאתה באותה העת, תוך שאני נזהרת לא לגעת בשום חלק מיותר.
מה לא היה שם. הארוחות האחרונות הבודדות שעוד אכלה בחייה, שכללו במקרה הטוב חתיכת עגבניה בודדת. כדורים שלמים שבלעה ללא הועיל. זרקתי את המרקקה לפח בעדינות יתרה (או הנחתי בסמוך, כי הפח גם הוא היה מלא), וחשתי לבית הקפה בו ישבתי בעבר באירועים משמחים יותר, כדי לקחת מפיות.
חזרתי וניגבתי אותה ואת פיה, והיא רק אמרה שהיא מצטערת.
אותו היום עוד היה רחוק מלהסתיים, וגם התלאות שעברנו בו. התברר לי מעבר לכל ספק שהמשימה שלקחתי על עצמי, היא משימה לשניים. אבל כל זה לא חשוב.
אני מצטערת אמא. אני.
על כל כך הרבה דברים שאין לך מושג.
היריעה קצרה מלהכיל, אבל אני מצטערת אפילו על הטון הפוקד באותו היום. זה כל מה שהצלחתי להכיל אז.
לעולם לא אשכח את המבט האשם ואת הייאוש בעיניים שלך.
זה לא נותן לי מנוח, גם בשעות הקטנות של הלילה.
אם את קוראת את זה, אני אוהבת אותך אמא
