הדבר היחיד הנפלא בכל היום המחורבן הזה שעובר עלי (די באשמתי, אם אודה באמת), בזמן שאני צריכה להתרכז וללמוד לבחינה בלטינית ויוונית, הוא צלילי כלי הנשיפה שבוקעים מהיכנשהו בבניין המרכזי, באחת הקומות שתחת הספרייה המרכזית.
האוניברסיטה הזו היא מקום מופלא. נכון שבדיעבד חשבתי כך גם ברגעים הבודדים בתואר הקודם, בהם הזדמן לי להימרח על דשא הפקולטה, ולהרגיש ולו לשניה שאני במרכזו של קיבוץ.
כאן, אני מתעוררת מדי יום בתקופה האחרונה לשמיים אפרוריים וגשומים, לקור מקפיא, או לעיר מוארת באור השלג, הזרוע מכאן ועד אין קץ, עד שמגיע לו צלצול פעמוני הכנסייה וגורם לי מעין חמימות בלתי מוסברת בלב.
ובעודי יושבת נדכאת בספריה, מביטה דרך חלון הקשתות העצום שליד שולחני בשמיים שיחשיכו בקרוב אם אמשיך להתפלסף כאן, הבחנתי לפתע בקולות מוכרים כל כך. מה שמדהים כל כך באוניברסיטה הזו, היא שאפשר ללמוד כאן כל מקצוע הנלמד באוניברסיטה ועולה על דעתכם, וכל הפקולטאות מרוכזות במקום יחסית מצומצם. כך יצא שאני שומעת את מה שנשמע כמו חזרות למבחנים בתואר למוסיקה כנראה (כמו לפני כמה ימים שיצא לי לשמוע שני סטודנטים וסטודנטית מתאמנים בשירה במסדרון).
וכל זה לא היה משנה מאום, אם לא היה מתגנב ללבי הרצון להביא איתי לכאן, באחד מביקוריי הבאים בארץ, את כלי הנשיפה שלי, ולחזור לנגן בו, לחזור לתזמורת, שביני לבין עצמי אני כבר מרשה לי להודות שאני מתגעגעת אליה.
שבע שנים ניגנתי, בהרכבים של אנסמבל, ובהרכבי תזמורת, עד שהגעתי לתזמורת הייצוגית. ודווקא כשהתחיל להיות כיף, הוריי החליטו לסיים את החוג, בטענה שלא התאמנתי מספיק. שנאתי להתאמן אז על שיעורי הבית שהמורה נתנה לי, אבל את היצירות שהתאמנו עליהן יחד בתזמורת, ולאחר מכן הופענו איתן בקונצרטים, אהבתי מאוד. הייתי יכולה לחזור עליהן עד אינסוף, העיקר שלא להתאמן בסולמות הארורים שנתנה לי המורה כשיעורי בית.
ואלה הפעמים שאני כל כך מתגעגעת לאמי, שתמיד כשהייתי מתיישבת (או עומדת עם המעמד לתווים) לנגן, היתה באה ומאזינה בקשב רב, למיליון הטעויות שעשיתי עד שהצלחתי לנגן ברצף את היצירה. היא תמיד רצתה לנגן באותו כלי. תמיד היתה מסיעה אותי לחוג, לפעמים יושבת מחוץ לחדר וממתינה שעה רק כדי להאזין. דרכה הכרתי את כל גדולי המלחינים. היתה לה אהבה עצומה למוסיקה קלאסית. אני מניחה שרוב ההורים מגשימים עצמם דרך ילדיהם.
ואני? אני התביישתי אז לספר שאני מנגנת, זה לא בדיוק היה על רצף הדברים שהפכו אותך ל"מקובל" באותם הימים. היחידה ששמחה ביסודי לשמע הדברים, היתה המורה למוסיקה, שהיתה מאושרת שהייתי היחידה שקראה תווים, וניסתה לנצל כל הזדמנות כדי לשים אותי כליווי למקהלה בכל טקס. כך יצא שישנם אנשים שעוד זוכרים אותי בתור "ההיא שניגנה ב..."
אז אני מתכננת להשיב את הכלי היקר שלי לכאן, למרות שברוב טיפשותי זרקתי את מרבית חוברות היצירות שהיו לי, במחשבה שלעולם לא אנגן עוד.
