הייתי מקפיד ללכת תמיד כמה צעדים מאחוריה, כשכל העולם נפרש מולי בין שני פלחי התחת שלה שמופרדים על ידי חוט דק. הייתי מחכה למשב רוח שירים את שולי השמלה שלה ויחשוף את העור הלבן ההדוק הזה שהיא לובשת בגאווה.
מעליה שמש, שולחת קרניים ארוכות שצובעות את שיערה באינסוף גוונים של זהב. רגלייה היו אף ארוכות מאלה. ואני ידעתי שמבטי הוא זה שנושא אותה מעלה, הופך את הליכתה לחסרת מאמץ. בכל צעד הרגישה את העיניים שלי ננעצות בישבנה כמלקות שוטים עדינות, מלטפות ומדרבנות אותה הלאה.
והיא, איילה שצעדה אל ידי הצייד המחוספסות שלי ללא כל פחד, לא ידעה כמה מייסרות המלכודות שאני מניח. רציתי לקחת בכוח, וזאת המשיכה לתת עד שלא נותר בה דבר. כשפתחתי את שערי הברזל על צווארה, נשארה לרגליי. אולי הייתה חכמה ממני וידעה שלא באמת אתן לה ללכת. ואולי עדיין לא היה בה כוח לרוץ ברגליים יחפות משליטה.
היום אני צייד עייף. את הרובה שלי החלפתי במקל הליכה ואת הריצה בשדות בקירות לבנים. את האיילה שלי שחררתי רחוק מספיק בשביל שלא תוכל לחזור. ידעתי שתנסה. ידעתי שציידים אחרים ירדפוה, באלות שלוחות. אבל היא לא תתן בהם מבט שני. את ההתמסרות שלה השארתי איתי, בקופסה קטנה מתחת לכרית, בצמוד לרובה המתכת הקר. מעכשיו היא תתהלך לצד אייל עב קרניים, חופשיה לעולם ממלכודות הכאב.
לחייך, זונת העמקים.
