יש חוקים, הוא אומר לי. הוא חסר פשרות כמעט כמוני. הוא מושיט יד קדימה. כף היד שלו פתוחה, מתעגלת קמעה. כשאני נותנת לו את ידי, האצבעות שלו לופתות את שלי, ואלה בתורן מתמזגות לתוך עצמן כדי להכיל את הלחץ שהוא מפעיל עליהן. אני אומרת לו שאני בוטחת בו, שיחזיק חזק ככל שירצה. אני אהיה קטנה כדי שיהיה לו מקום. אני אהיה קטנה כי הוא צריך להיות גדול. עברנו מספיק בשביל להבין את זה, בשביל להפסיק לנסות להשתנות. עכשיו אנחנו רוצים לחיות בארץ לעולם לא, רק כדי לומר כן.
את הגוף שלי כבר נתתי לאחרים. בידיים שלו, אלה שנותנות בי מרות, הוא כבר השפיט אחרות. אבל תחת מערכת הכוחות שלנו, אנחנו נותנים אחד לשניה התחלה. את המציאות שלנו אנחנו נשתה בקשים מפלסטיק, אחרי שעיקמנו את הקצה. מדי יום, אנחנו נשרטט את הקו הדק בין אסור למותר. בסוף אנחנו גם נלמד ללכת עליו בלי ידיים. אנחנו נדע שעברנו את רחוק מדי, כשנפסיק לפחד ליפול.
אנשים אחרים ינסו להבין את הצד הזה שלנו, שמסרב ללכת בתלם. חלקם יסרבו לקבל ויגידו שאנחנו רק משחקים. בהתחלה עוד ננסה אולי להסביר להם את הרולטה הרוסית המעוותת הזאת, שבה יש קליע בכל אחד מהחורים, האצבע שלו סוחטת את ההדק, אבל אני סומכת עליו שלא ירה. זה המקור לשלמות שלנו. זה המקור לפחד הקיצוני שלנו. אבל הם לא יבינו מה הקשר בין תחת למחט.
את החוזה הזה אנחנו חותמים בשתיקה. הוא עדיין מחזיק לי את היד. ובדיוק ככה אנחנו נבנה עולם של לתת ולקחת, כזה שלכל אחד מאיתנו יהיה בו תפקיד ברור.
אני אהיה לך נווה מדבר, אתה תהיה כל עולמי.
