אני נכנסת הביתה אחרי יום שהתארך מעבר לצפוי. כבר מאוחר והדבר היחיד שמתחשק לי כרגע הוא לצאת מהעקבים, להוריד את הגרביון ולהפשיר את הרגליים הקפואות שלי. החצאית המרשימה שלבשתי בבוקר מנוקדת עכשיו בטיפות של גשם חצוף, וגם מבעד לשלוש שכבות הפטמות שלי מאיימות להיפרד מהגוף שלי בכל רגע.
אני מושיטה את היד אל המתג כדי להדליק את האור. אין תגובה. גם החשמל התייאש כנראה ממזג האוויר ונשאר להתחמם איפשהו שהוא לא כאן. אני מדדה בזהירות אל תוך הדירה, מנסה להעלות בדמיוני הנשי חסר ההתמצאות המרחבית את קווי המתאר של הבית. כשהיד שלי פוגשת בשולחן פינת האוכל, אני עוצרת לתכנן את צעדיי הבאים. משהו מרגיש לי לא לגמרי בסדר, אבל אני לא בטוחה מה.
את הטעם של הדם בפה שלי כמה שניות לאחר מכן אני כבר מבינה. יד, סטירה, שיניים, דם. יש כאן מישהו. אני קולטת שהמכה המפתיעה ניתקה אותי מאחיזתי המושיעה, השולחן, וכעת אני שרועה על הרצפה מול מר פורץ-אנס-מטורף שבא לחסל אותי. הידיים שלי מגששות קדימה ואני נוגעת בנעל שלו. נעל גדולה, גבר. אבל זה היה ברור לי כבר מהיד. מה אני עושה עכשיו? אם הייתי בסדנת זיון שכל על הגנה עצמית לנשים בחושך, מה היו אומרים לי לעשות?
הוא ממשיך לעמוד שם, ואני מבינה פתאום ששכחתי לעשות דבר בסיסי מאוד במצב כזה. לצרוח. אינסטינקט הנשלטת הדפוק שלי מסתדר כנראה עם כל הסיטואציה, ואף מנגנון סכנה בגוף שלי לא חשב להתעורר ולעשות משהו. אני צורחת במלוא גרוני, ומר פורץ-אנס-מטורף תופס לי בשיער ושם את היד שלו על הפה שלי. יופי. כרגע קיבלתי נכשל בסדנת זיון שכל על הגנה עצמית לנשים בחושך.
הוא גורר אותי אחריו, כנראה לאורך המסדרון, ודוחף אותי פנימה לאחד החדרים. אני נופלת על הרצפה, הברכיים קודם. הלך הגרביון. סוף סוף יצר ההישרדות שלי, או אולי יצר האישה הכועסת שמחרבים לה את הבגדים, מתעורר. אני נשענת אחורה ומשחררת בעדינות את הנעל מהרגל, אוחזת בה חזק ומקשיבה. באופן צפוי, אני שומעת את צעדיו של מר פורץ-אנס-מטורף מתקדמים לעברי, ומהדקת אחיזה בנעל. הוא מתכופף אליי. אני מרגישה את הנשימות שלו מול הפנים שלי. בעיתוי מדויק, היד עם הנעל מסתערת לעברו, העקב קודם. צרחה נפלטת מפיו כשהעקב המחודד פוגע בראשו.
השתגעת לגמרי?, הוא צועק לעברי. רגע... אדוני? סליחה... מה לעזאזל? חשבתי שאתה...
הוא קם ומדליק את האור. שביל של דם עובר מהאוזן שלו לאורך הצוואר. חתיכת פוסטמה! מה חשבת לעצמך?. אני... לא ידעתי שזה אתה. בסך הכל ניסיתי להגן על עצמי. הוא הולך למקלחת לנגב את עצמו. אני עדיין בהלם מכל האירוע. כשהוא חוזר הוא נרגע קצת. הוא מחבק אותי וגם אני נרגעת סוף סוף.
הכתף שלו מלאה דם. אני מנשקת אותו בצוואר, טועמת את טיפות הגבורה המיותרת שלי, ומחייכת לעצמי. לך אדוני, מותר לחסל אותי מתי שבא לך.
