לאחרונה אני שומעת מכל מיני כיוונים, מכאלה שמכירים אותי טוב, כאלה שמכירים אותי רק קצת, כאלה שלא מכירים אותי בכלל וכאלה שחושבים שהם מכירים אותי, שאני לא אוהבת את עצמי.
ואני חשבתי שכבר לא כך המצב. חשבתי שאני גאה בעצמי על הישגיי הנאים ועל הגיעי למקום טוב (באופן יחסי) זה בחיי.
אך העדינות אומרות שאני פשוט חייבת לאהוב את עצמי יותר, והקשוחים אומרים שיש בי חלק שקצת שונא את עצמי. ובאוזניי כל זה נשמע צורם כמו האשמה בפשע נוראי. כמו האשמה ברצח!
אני עומדת על דוכן הנאשמים בבית המשפט, ראשי מורכן לעבר השופט.
"ל', בית המשפט מוצא אותך אשמה באי אהבת עצמך!
(קולות תדהמה ושבר באולם ולחשושים רמים בוקעים מקהל. השופט מכה בפטיש ארבע פעמים)
סדר בבית המשפט!
עונש מוות הינו מתוק מדי על פשע חמור כל כך, ועל כן בית המשפט גוזר עלייך בזאת מאסר עולם ועבודות פרך!
ל', את נדונה לבלות את שארית חייך בכלא, ובמשך תקופת המאסר, כתלות בהתנהגותך הטובה, יתאפשר לך ללמוד לאהוב את עצמך. רק כאשר דבר זה יקרה, אם בכלל, תהי זכאית להגיש בקשה לחנינה."
מכריי, שכניי, עמיתיי, שונאיי, אוהביי ואהוביי הממלאים את ספסלי בית המשפט, מניעים את ראשם מצד לצד, מזילים דמעה שקטה ומביטים בי בעיניים מלאות רחמים בעודי מובלת, אזוקה ומושפלת, אל מחוץ לאולם.
THE END