אני עובדת במקום עבודה מאוד סחי. מדי. התכנים קשים, הגברים נורא נשואים, הנשים נורא עושות ילדים. הליבידו שלי בתרדמת.
ואז הגיע אחראי התחזוקה החדש של הבניין! גבר חזק וענק כזה, חייכן ופלרטטן. קרן אור בתוך האפור. בחיי. הבנות תמיד שמחות כשהוא בא (טוב, גם חלק מהבנים), על סף הלקלקל בכוונה דברים בשביל שנצטרך לקרוא לו, ותמיד כשמגיע אנחנו מפנקות אותו בשוקולדים ובמה שיש.
אני הכי אוהבת לזרוק לו חטיף מרחוק, ולצעוק לו "תפוס!" והוא מיד תופס ומודה לי ואוכל, או שומר בכיס לאחר כך.
ואז הגיע היום ההוא. תמיד יש כזה "היום ההוא", המכונן, נקודת המפנה. הוא בא לתקן משהו בגובה הרצפה, עם כל הגודל שלו ירד על הברכיים, התאמץ לשלוף משהו מאחורי הארון והפרצוף כמעט נצמד לו לרצפה. ואני עמדתי בקושי חצי מטר ממנו וכבר לא הצלחתי להסתיר את החיוך המרוצה שלי, והוא הביט עלי וצחקק וכאילו שאל "מה", ולא התאפקתי יותר ואמרתי לו שפשוט זו אחת הפוזיציות החביבות עלי אצל גברים או איזה מילמול נבוך דומה.
מאז התחלתי לבוא הרבה יותר בכיף לעבודה
