לפני 11 שנים. 27 בינואר 2013 בשעה 20:45
מפחד לעצום את עיניי
פן החושך ייקח חזקה
חושש לפקוח אותן לרווחה
שלא תהי מולן בשעת יקיצה
כמו גרגר אבק אנו נישאים
לפתחו של שיממון אונטולוגי מובהק
לכסות הנפש ברובד דק של שאלות
שכבה פלומתית אפרפרה
תוחמת גבולות
האם קיומך נבצר ממני?
נוכחות מתג של דחפים מודחקים
המופעל בהתקרבך לתחום שיפוטי הרגשי
ומדוע אני נבצר מקיומך?...
ממלא אני כל שעל במצפונך הבוהק
ברטט המתגבר במחוזות גופך שבו אני חושק
מהלך יחף בנפשך העירומה.
התירי את כאבך. איחזי בי אישה.
אני הנועם, הכאב, מפגיש קטבייך.
נתב זרימת הדם, ללב אדם.
כי הכל חלוף זמנו.
גם אני. אני מבטיח.
ומה נותר לנו באמת?
רק להאמין
שיש במי להאמין.