פקחתי עיניים בסביבות שבע וחצי. בלי שעון.
המעורר הרשמי צץ לו בתוך התחתונים, בלי הצפצוף המרגיז... פועל בשקט.
פורש ידיים בהתמתחות מחוייכת כזו, תוך כדי הכנסת כמות אוויר לא מבוטלת...
העפעפיים רצו להיצמד עוד קצת... מרגישים מה עובר עליי בחודשים האחרונים, זה ניכר בהם.
מאוחר לי. והפארק כבר מתגעגע לזיעה שלי הבוקר.
לריח הנעים והמתקתק שנודף ממני בשעת מאמץ.
עבדתי כל הסופ"ש על פלייליסט חדש, שיוכל להניע אותי בפארק כמו הרואד ראנר מהסרטים המצויירים. הצליח לי, יצא סוף :)
חיוך עליי. בגדי ספורט עליי. סנסה קליפ עליי. והמחשבות... תמיד עליי.
ככה אני. קם והולך לישון עם מחשבות... עושה אהבה מכוח הרגש והמחשבה, זה תופס לי את היום והלילה יופי.
מוצא את עצמי מתמסר לכל אחת מהן, שלא תרגיש כאילו דחויה או חלילה לא מסופקת...
עובד עליה שעות, עד שהיא גונחת בפראות, טובלת בפרץ של מימוש.
מחשבה מחבקת ומשכיבה אותי לישון, עד שאהבה תבוא ותתפוס את מקומה.
בבוקר, מתעורר לידה זקוף. בכל חלק מתוכי. מגבשת צורה כמו שמחשבה צריכה.
היא מתממשת לי. לאט. כי היא אוהבת שאני נוגע בה לאט. מלטף אותה, בוחן אותה לעומק.
כמוך. בסופ"ש מעורר מחשבות.
משתקת את דמיוני כמעט לחלוטין.
מאפשרת לו לנוח מעט ולאגור כוחות מחודשים לקרב הבא... על קודש הקודשים שלי.
את מעוררת מציאות. חדשה ישנה.
רוקמת תוכניות פולשניות למחוזות הטוהר והאמת.
הגוף והנפש שלי ככלי משחק, השכובים על לוח החיים שלך.
מחכים שירימו אותם ויבצעו בהם חטאים. לעוד משחק חדש.
משתוקק להגיע אלייך, ממקום ללא פחד. ללא ספק. כי אהיה מודע למה שאני עומד להכיל.
שקט. לעצמי. מעצם קבלת המרות שלך. מעצם ההבנה שלך מי אני ומה תכולתי המלאה.
מפנטז ופולט בעוצמה עד כדי הרגשתך עליי.
כשאת שם בפרדס מרוחק. ואני נושם את ריחך נישא באוויר, כריח הדרים בתולי המתקדם לעברי.
וזה מעורר בי שוב מחשבות...
על הרגע שאדע מה מידת נעלייך מקרוב ואחוש את מידת הכאב.
עד שארגיש אותך ננעצת בי...
עמוק.
עמוק בחלל הלב.