לפני 5 שנים. 3 באוגוסט 2019 בשעה 18:21
אופפת אותי תחושה של תום תקופה.
שרק הזמן, מהווה לה תרופה.
חברים אומרים שזו התחלה חדשה. לא אתווכח איתם.
אתמול היה היום האחרון שלי בבית הוריי.
קירות שהיוו לי בית 40 שנה. הכתמים והצבעים. הטעמים והריחות.
הכאב, היראה, ההנאה מהחיים והפרידה מהם.
הורים מדהימים שעיצבו אותי, האירו דרך ונטעו את זרע הקיום שלי למי שאני כיום.
ואני אוהב אותי. כן כך. לפחות כמו שאני מתגעגע אליהם. חזק. צורב. נמשך…
אתגעגע לזכרונות הן הטובים והפחות, לסטירה המצלצלת ששינתה חיים, לפנים הטובות, לקשר המיוחד, לחיבוק החם שיחסר לי נואשות, לשתיקה שצצה לה, הרצון למרוד, להתחבר יותר, לגעת יותר, בידיעה שיש עוד, לתת, להעניק, על מה שהיה ולעולם לא ישוב.
השארתי שם פיסת נשמה. חלקת ירח מוארת שתסומן על התקרה לתמיד.
מתחיל בדרך חדשה. במקום אחר. לא מוכר.
חיים.
