שם זמני

את הנס שהתרחש  כאן הלילה,

ביום שלא נאמר בו ולו פעם אחת כי טוב.

מופע של ברקים,

מכל מיני כיוונים,

ברקים נמוכים, 

מאחורי עננים סמיכים,

מבהיקים. מבריקים.

אין בכלל רעמים.

ללא צבעים, נכון, 

ללא הצטופפות  של זיקוקים,

בלי התקהלות , ובלי תשלום.

טבע חופשי, מתפרץ אליי לסלון.

היא , על קו הטלפון שואלת : צילמת?

"ואם לא- זה לא קרה?" -

אני עונה.

מוותר. מוציא מצלמה.

ברק. פיספוס.

ברקיים- פיספוסיים. 

אין אפשרות לעמוד במיקצב.

אין אפשרות להיות זריז כמותם.

טבע- בעיצומו.

הייה שקט וספוג.

היי שקטה , ותנשמי את הפריחה.

ועל זה לא מדברים בחדשות.

ועל זה לא מספרים בכותרות.

זוהר צפוני על מירפסת בשרון.

( טוב , לייתר דיוק אני מרים טלפון אליה לגוש דן

לבדוק האם אני חולם, הוזה, או סתם מפנטז:

עוד מעט תיכנס לכאן נורדית זהובת שיער,

שתגרגר ותרייר ותרטוט בשפתה

שפת אישה שמחה,

הזוהר הצפוני הוא כאן.

אפילו לא בחיפה)