לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

שם זמני

בהתהוות. עושה ענין .בונה בנין.
לפני שבוע. ראשון, 13 בינואר 2019, בשעה 01:52

פרולוג-

לאחר דייט "רגיל ", עד כמה שדייט יכול להיות רגיל.

(לקח לה לפחות שבועיים עד שהתפנתה להיפגש)

(טוב,מה יש לעשות : היא  אמא חד הורית לילד מאומץ קטן.)

השעה המוקדמת בערב שבת, מצאה אותנו מתבודדים, בחצר שהלכה והתמלאה במבלים.

מין פאב כפרי. כזה שיושבים בו סביב שולחנות פיקניק (?), וחולקים קנקנים של בירה.

מינכן לילידים.

היה לה הרבה מה לספר.

היה לי מסקרן להקשיב. לא אהבתי  שהיא זייפה לעצמה שנתיים בכרטיס  ההיכרות. "כי אני מרגישה צעירה" - לא, אני לא ממש מת על זיופים. ניחא, שיהיה.                                                                                                 לא עישנתי אז. הייתי מאד נחוש במלחמתי בעשן . אבל כחלוף הדקות, השעות, התחלתי לעקוב אחרי השולחנות המעשנים, מחפש לעצמי בכל פעם, מְשְׁנוּרָר אחר. מעשנים, אם שמתם לב, מאד אוהבים לתרום לך סיגריה. בייחוד כשאתה בגמילה. שלא ירגישו אומללים לבד.

דיברה ודיברה. הקשבתי ושמעתי. היה מעניין. מסקרן. גם תהליך האימוץ, וגם ההיכרות איתה.

כיון שהתחלנו מוקדם, סיימנו.

ועוד תסס לי הדם.

אולי?, נניח?, כדאי?, אנסה?

 

ללכת לדאנג'ן לבדי. 

בפעם הראשונה.

באוטו המתינה לי התחפושת הנדרשת. מכנסיים וחולצה שחורים. נעלי עור פשוטות. לא הסנדלים של הדייט בכפר.

את הכתובת אני יודע על בערך. עושה סיבובים בדאון טאון תחנה מרכזית, מחפש חנייה שיש בה סיכוי, שגם אמצא את העגלה שלי הישנה, עומדת ומחכה בשקט ובשלווה. על פי מצב הערנות וצבע העור והאור ברחובות האפלים והחשוכים, זה לא היה משהוא ודאי.

מתחיל ללכת ברחוב הנכון. מוצא מועדון מואר ומקושט. הגעתי.

הגעתי?

קדחת. 

מועדון למוזיקה לייב אתיופית. 

אולי אכנס? הרי אני אנתרופולוג משכבר הלילות.

אבל הרי אני on a mission from god

דאנג'נה. להתרכז. להעיז.

מגיע לבנין משרדים ישן נושן, לחניה. רואה תהלוכה קטנה של תחפושות. 

עכשיו באמת הגעתי.

התקהלות בכניסה. נשים צעירות עם חזית חשופה ושופעת.

הכרוזה מכריזה: הגיע חדש. כתוב לי על המצח: בשר טרי.

הוראות התנהגות. כמעט חשבתי שחזרתי למילואים בצבא : זה נשמע כמו הוראות פתיחה באש. לא לגעת, לא לצלם, לא להתקרב, ועוד 8 - 10 לאווים.

מתחיל לרדת במדרגות. ויש הרב מאד מהן.

למטה תחנת ביקורת צ'ארלי. ההוראות שלמעלה ניתנו בעל פה, הפעם כתובות על הקירות.

אני ניפרד מהסכום הנידרש, 

ואז אני ניכנס.

אור ואש וצליל ותימרות עשן. לא לגמרי בסדר הזה.

המוזיקה חזקה וטובה. לא עכשווית.  אבל ממש להיטית.

מול העיניים מסכים שטוחים.

אני לא חסיד העולם. יודע מה זה פורנו. אבל הפורן במסכים בוטה, מזויף, מצולם רע ונוכח כל כך. קשה להסיר ממנו את המבט.

באותה תקופה איני מעשן, כזכור, רק משנורר, אבל לי, שבחיים לא התלוננתי על קצת עשן, מרגיש עצמי כנחנק.

מולי עמודים. Wow כמו בסרט אמריקאי. מסביבם מתפתלות אחיות של אותן מקבלות פנים מלמעלה. הלבוש נע בין שחור לקצת יותר חשוף, למתאמץ מידי, למשתדל מידי.

בתווך אי של בר. 

הברמנית מתנועעת במכנסוני עור קצרצרים, בחזייה קטנה שתואמת את השדיים העוד יותר קטנים שלה, ובקולר. אהה, את זה אני כבר יודע, שזה אומר שמישהוא או מישהיא כבר כרע ברך ולחש לה בקול גדול: "הרי את מקולרת לי, וגו' " . קשה להסיר ממנה את העיניים. היא סקסית, חתיכה, לבושה במינימום ההכרחי, ואיך שהיא מתפעלת את האי: משקה מימין, נושקת לשמאל, מתחבקת עם ההוא, מוזגת להיא, גובה תשלום. המרץ  והיעילות שלה מרתקים. גם האינלבוש שלה. האם ככה מתנהגת שפחה?

לאט לאט, כמו אחרי שעושים לך בדיקת ראיה עם הרחבת אישונים, עיניי נפקחות ואני מתחיל לחשוב שאני מבין מה כאן קורה.

בחור שמנמן, שלא אגיד שמן, לבוש בבגדי אישה, עם פיאה ומשקפיים כהים, צועד מעדנות בין שתי נשים מאד מאד חשופות. נכנסים לכאן עוד גברתנים שמובלים בתיאטרליות מודגשת על ידי נשים שבריריות, כששרשרת ברזל כבדה קושרת קולר גברי ליד ענוגה, נשית.

אני מת לעשן. אבל אני לא מכיר אף אחד. אין לי ממי לשנורר סיגריה. שם בפאב הכפרי פשוט ניגשתי וביקשתי. פה הרצפה הדביקה (ממה, לכל הרוחות) מדביקה אותי אל עצמה. אני קפוא. אמצע יולי מהביל בחוץ.

אני צמא. מתחיל לחשב לעצמי חישובים. עד כמה נקי כאן? היכן הם שוטפים את הכוסות. אני מחפש ברז מים ולא מוצא. מחליט שאני לא סומך על הברזים של הבירה הקרה. לא יודע מה התוספים שהם יכולים להוסיף למזיגה.

תנו לגבר גולדסטאר. בבקבוק. נקי. לא בכוס.

יש במה קטנה. רוקדים גם עליה. המוזיקה מעולה, סוחפת. מערכת הסאונד מעוותת. טוב, אין לי יותר מידי ציפיות. אני עמוק בדאון טאון תל אביב.

מחפש מקום להניח את התחת שלי. כל המקומות תפוסים. "אנא המתן ותיענה על פי התור", או משו כזה, אומרת לי החשופה הזריזה בבר.

העיניים שלי משחקות חתול ועכבר עם המסכים הכחולים. הסרט הקודם נגמר. עברו לפוט מסאג' של שתיים באחד. את זה אני דוקא אוהב, אבל לכל השדים והרוחות, איך מצאו סרט כל כך מזויף ולא מגרה. הנוכחות של הסרט הכחול משתלבת עם המוזגת החיננית המקולרת, מענין למי. אני מרותק לעד כמה שהיא עובדת ברפרוף וביעילות. מעניינות אותי העדפותיה המיניות.

בינתיים אני תר. הדבר היחידי שאני זוכר מההסבר שנידבה לי החמודה שסיפרה לי על המקום, הוא מבוך. אני אוהב לפתור מבוכים. אני מגיע לוילון האטום שם אומר לי בן דודו של איווט - שר החוץ במדינה של מעלה, למרות שתחילת הקריירה המקצועית שלו, היא להיות דורמן במועדונים (אולי מהסוג הזה) - שהמקום מחוץ לתחום עבורי. מי כן? אתם ודאי מנחשים את התשובה; נשים או זוגות.

אמשיך לָתוּר.

נס קטן קרה כאן. התפנה מקום בקצה הבאר. בפינה. אני אוהב פינות של באר, רק שזאת קצת מוסתרת. קשה לי לעקוב מפה אחרי מעלליה של החצי לבושה שמלהטטת בבר. ושוב : לזה היא מדביקה נשיקה, עם ההיא ,היא מעבירה חיבוק, מורידה וחולבת את ברזי הבירה, גובה כספים - אלופה.

מאחוריי ספסלים. אולי כיסאות. לא חותם על כך. אישה מלאה ודשנה - יושבת. מצידיה שניים שמלטפים לה את הרגל. בכל ליטוף ידם מטפסת מעלה מעלה. היא להפתעתי נישארת אדישה. על הנדנדה (כמה מתוק לפגוש נדנדות בעומק האדמה), מתנדנדות הילדות. בגילן הן מינה סתם שכחו מתי ואיך היו ילדות חמודות ותמימות. אבל הלילה הן מחופשות. עם צמות וביריות. אחלה גן שעשועים בעומק האדמה. המוזיקה טובה. אבל אין לי כוח לקום ולהתנועע. היום אני צופה. זוכר את ההנחיות שקיבלתי, לפני מסיבת הסווינגרים אליה לא הלכתי כי לא הוזמנתי :  לאט, רק כמה שמתאים, בלי לחץ, בסבלנות.

עוד גברתן, אולי הוא הגדול והחסון מכולם, נכנס פנימה מובל עם שרשרת שקשורה לקולרו. כן, גם הוא מוחזק על ידי צעירה שאם היה נושם נשימה גדולה, היתה עפה ונדבקת לתקרה. היא מכניסה אותו לכלוב. רק כרגע נגלה בפניי הכלוב הגדול הזה. כל מבט שלי מגלה לי עוד שעשוע חדש במרתף הדאנג'ן הזה.

העזתי. שנוררתי סיגריה. אני תורם את מנת חלקי המאד צנועה, לעשן התופת שממלא את לב המאפליה. הבירה עושה את העבודה ואני חייב לשירותים. זה הרגע בו אני נזכר היכן ממוקם הדאנג'ן הזה. התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עיר החטאים ללא הפסקה. הצחנה בשירותים, היא כמו  של השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה, שרבצו מאות בודדים של מטר מכאן. לחילופין אני יכול להפליג בזיכרונותיי לבית שימוש הודי טיפוסי. אני נזהר שלא ליגוע בכלום. הכול חשוד בעיניי. כשאני פוסע במועדון, אני צריך להרים את כף רגלי גבוה, כיון שהרצפה מדביקה אותי לעצמה.

להפתעתי הרבה, המקום בפינה עדיין מחכה לי.

הנה סופסופ, אני יוצר קשר. הבחור הצעיר  שלידי, משאיר על הדלפק לצידי את ארנקו ומפליט לעברי בלי מילים: "שמור לי עליו". מה לשמור לו? אני רוצה להתחפף מפה. מיציתי את הסיור שלי. מספיק בשביל פעם ראשונה. הרי כבר הבנתי. הכל מתרחש במבוך, והמבוך נמצא מחוץ לתחום עבורי כי אני לא אישה, תודה לאל, וגם לא חלק מזוג. אני רוצה הביתה. אבל מה יהיה על ארנקו? דמיינתי לעצמי שהוא ביקר עם היושבת לימינו באותו מבוך, אבל כשחזר, שאלתי אותו: "ככה משאירים ארנק?" . "לא,זה רק נרתיק הטבק", ענה.

בשביל פעם ראשונה שמחתי מספיק ,הופגזתי די. יאללה סוף למסיבה. הגיע הזמן הביתה.

 

ואז , על הבמה מהצד השני של הדלפק , נדלק זרקור חזק עד מאד.

ואז התחיל הפרק השני, האחר, בסיור הלימודי  שלי.

על במה , שקודם לכן לא הבחנתי כלל בקיומה, עומד בחור צעיר, נראה כמו ג'ובניק לבנבן, או תלמיד תיכון מחוצ'קן, ומלפניו ומצדדיו, ומכל הכיוונים, עומדות שלוש נשים. ובכן - אי אפשר להתעלם מנשיותן, שפורצת מכל פיסת בד שהן עוטות במקומות האסטרטגיים. ביד כל אחת מהן מוחזקים לא פחות משוט רכיבה, כמו אילו שרואים בסרטים תלויים באורוות, מוטות מכל מיני אורכים, חבלים, סכינים.

תשומת לב כל המרתף הדחוס הזה פונה אל מרכז הבמה. אל מיקוד הפנסים.

רק במבט שלישי אני מבחין שהבחור הלבנבן ערום כולו.

הנשים שסובבות אותו מתחילות להפליא בו את מרכולתן, את מכותיהן, את אלימותן הלבושה ביגוד מינימליסטי. יש כאן זמרת מובילה. היא נותנת את הטון. שתי האחרות, נותנות קולות רקע, הם זמריות ליווי. הן מגישות לה את מה שהיא מבקשת רק במבט. בלי לומר מילה. אחת מהן אוזקת את שתי ידיו וקרסוליו בשרשרת אסירים גסה, לצלב של ישו, שלפתע פתאום צץ מאחוריו. המוזיקה במרתף פסקה. את החלל מילאו שריקות של שוט שמצליפות באחוריו, בטנו, תחתית ביטנו. אליהן בתיזמור קצבי נוספו שריקות המוטות הארוכים, קיין, כך נאמר לי, שחבטו ודשו בבשרו. אין ספק שהבחור ספג בשקט. אין ספק, שלבנבנותו החליפה צבע לוורדרד, אדמדם. אנשים זזו מול הבמה באי נוחות. אורחות של המקום, כי לא רק אני הייתי כאן בסיור תיירותי, לחשו בקול רם לבני זוגן : "בוא נלך מכאן", וקפאו במקומן, מרותקות להתרחשות.

"ספלאששש." "פלללאק". "פיששש". המהלומות ניחתו על בשרו המקבל צבע של גרמניה שנצלית בשמש של חופ-ים, שוב ושוב. הסובבות אותו, מלכות בעיני עצמן, התפתלו סביבו. צבטו אותו בפיטמות. משכו באיברו. עשו לו הכל כדי שלא יהיה לו נעים. האמנם לא היה לו נעים?

הבחור נראה סובל מאד. ספוג באלימות, עזוב בעליבותו העירומה, או אולי עלוב בעזיבותו המוקפת, מול צופים כל כך רבים, או שמא הוא בכלל נהנה.

חוץ מהתמגנטות אל המראה, צצה לי בראש מחשבה, שבאותו רגע הפחידה אותי מאד:

מה יקרה אם מה שקורה על הבמה ירגש אותי? האם זה יגיד משו על העדפותי המיניות? האם חיי הולכים להשתנות וגם אני זקוק לקצת הרבה קשיחות שאינה משתמעת לשתי פנים, כדי להתגרות? האם גם אני כמו אותו בחור, אוהב להרגיש את השוט צולף לי בבשר. מי אמר שהוא נהנה, מי? מה הוא עושה כאן? האם יכול להיות שכל המופע הזה הוא הצגה משלהבת? האם משלמים ליצור המוכה? "עבד" שחוטף מכות רצח. האם משלמים לחתיכה הראשית ולשתי בנות הלוויה שלהן? מה אני עושה כאן? מתי אלך מכאן? אני חייב לעוף מכאן. לא טוב לי כאן. חייב לצאת מכאן.

ההתעללות בברנש נמשכה. אפשר היה לשמוע את אנחותיו. את הצלפות הקיין. את רחשי המהוגנות בעיני עצמן שבקהל.

הסכין שהעבירה הבחורה הראשית צמודה לעורו, שורטת בבשרו, החלה להזליף קוים מתארכים ארגמניים.

מצבטים ועליהם משקלות נתלו על פיטמותיו.

הדחיסות של המקום, החלה לפלוט אותי מתוכה.

זה התחיל לעבור את גבול הטעם הסביר בעיניי.

יצאתי משם צמא. במכונית חיכה לי בקבוק של מים.

בבית חיכתה לי מיקלחת רותחת.

 כל התחפושת השחורה נכנסה מעושנת ומצחינה, לתוך מכונת הכביסה.

חלום נעים מילא את שנתי.

אחו ירוק, כבשים עם פעמונים,

פלג מים זך.

תודה לאלה שאיני מוכרח

להרגיש על בשרי

את כל מה שראיתי,

באותו מרתף לילי,

מטרים בעומק האדמה

עשרות מטרים בודדים מרבי קומות רבי טקס בישבן.

ונוצצים.

 

 

 

 

 

לפני שבוע. ראשון, 13 בינואר 2019, בשעה 00:28

פרולוג-

לאחר דייט "רגיל ", עד כמה שדייט יכול להיות רגיל.

(לקח לה לפחות שבועיים עד שהתפנתה להיפגש)

(טוב,מה יש לעשות : היא  אמא חד הורית לילד מאומץ קטן.)

השעה המוקדמת בערב שבת, מצאה אותנו מתבודדים, בחצר שהלכה והתמלאה במבלים.

מין פאב כפרי. כזה שיושבים בו סביב שולחנות פיקניק (?), וחולקים קנקנים של בירה.

מינכן לילידים.

היה לה הרבה מה לספר.

היה לי מסקרן להקשיב. לא אהבתי  שהיא זייפה לעצמה שנתיים בכרטיס  ההיכרות. "כי אני מרגישה צעירה" - לא, אני לא ממש מת על זיופים. ניחא, שיהיה.                                                                                                 לא עישנתי אז. הייתי מאד נחוש במלחמתי בעשן . אבל כחלוף הדקות, השעות, התחלתי לעקוב אחרי השולחנות המעשנים, מחפש לעצמי בכל פעם, מְשְׁנוּרָר אחר. מעשנים, אם שמתם לב, מאד אוהבים לתרום לך סיגריה. בייחוד כשאתה בגמילה. שלא ירגישו אומללים לבד.

דיברה ודיברה. הקשבתי ושמעתי. היה מעניין. מסקרן. גם תהליך האימוץ, וגם ההיכרות איתה.

כיון שהתחלנו מוקדם, סיימנו.

ועוד תסס לי הדם.

אולי?, נניח?, כדאי?, אנסה?

 

ללכת לדאנג'ן לבדי. 

בפעם הראשונה.

באוטו המתינה לי התחפושת הנדרשת. מכנסיים וחולצה שחורים. נעלי עור פשוטות. לא הסנדלים של הדייט בכפר.

את הכתובת אני יודע על בערך. עושה סיבובים בדאון טאון תחנה מרכזית, מחפש חנייה שיש בה סיכוי, שגם אמצא את העגלה שלי הישנה, עומדת ומחכה בשקט ובשלווה. על פי מצב הערנות וצבע העור והאור ברחובות האפלים והחשוכים, זה לא היה משהוא ודאי.

מתחיל ללכת ברחוב הנכון. מוצא מועדון מואר ומקושט. הגעתי.

הגעתי?

קדחת. 

מועדון למוזיקה לייב אתיופית. 

אולי אכנס? הרי אני אנתרופולוג משכבר הלילות.

אבל הרי אני on a mission from god

דאנג'נה. להתרכז. להעיז.

מגיע לבנין משרדים ישן נושן, לחניה. רואה תהלוכה קטנה של תחפושות. 

עכשיו באמת הגעתי.

התקהלות בכניסה. נשים צעירות עם חזית חשופה ושופעת.

הכרוזה מכריזה: הגיע חדש. כתוב לי על המצח: בשר טרי.

הוראות התנהגות. כמעט חשבתי שחזרתי למילואים בצבא : זה נשמע כמו הוראות פתיחה באש. לא לגעת, לא לצלם, לא להתקרב, ועוד 8 - 10 לאווים.

מתחיל לרדת במדרגות. ויש הרב מאד מהן.

למטה תחנת ביקורת צ'ארלי. ההוראות שלמעלה ניתנו בעל פה, הפעם כתובות על הקירות.

אני ניפרד מהסכום הנידרש, 

ואז אני ניכנס.

אור ואש וצליל ותימרות עשן. לא לגמרי בסדר הזה.

המוזיקה חזקה וטובה. לא עכשווית.  אבל ממש להיטית.

מול העיניים מסכים שטוחים.

אני לא חסיד העולם. יודע מה זה פורנו. אבל הפורן במסכים בוטה, מזויף, מצולם רע ונוכח כל כך. קשה להסיר ממנו את המבט.

באותה תקופה איני מעשן, כזכור, רק משנורר, אבל לי, שבחיים לא התלוננתי על קצת עשן, מרגיש עצמי כנחנק.

מולי עמודים. Wow כמו בסרט אמריקאי. מסביבם מתפתלות אחיות של אותן מקבלות פנים מלמעלה. הלבוש נע בין שחור לקצת יותר חשוף, למתאמץ מידי, למשתדל מידי.

בתווך אי של בר. 

הברמנית מתנועעת במכנסוני עור קצרצרים, בחזייה קטנה שתואמת את השדיים העוד יותר קטנים שלה, ובקולר. אהה, את זה אני כבר יודע, שזה אומר שמישהוא או מישהיא כבר כרע ברך ולחש לה בקול גדול: "הרי את מקולרת לי, וגו' " . קשה להסיר ממנה את העיניים. היא סקסית, חתיכה, לבושה במינימום ההכרחי, ואיך שהיא מתפעלת את האי: משקה מימין, נושקת לשמאל, מתחבקת עם ההוא, מוזגת להיא, גובה תשלום. המרץ  והיעילות שלה מרתקים. גם האינלבוש שלה. האם ככה מתנהגת שפחה?

לאט לאט, כמו אחרי שעושים לך בדיקת ראיה עם הרחבת אישונים, עיניי נפקחות ואני מתחיל לחשוב שאני מבין מה כאן קורה.

בחור שמנמן, שלא אגיד שמן, לבוש בבגדי אישה, עם פיאה ומשקפיים כהים, צועד מעדנות בין שתי נשים מאד מאד חשופות. נכנסים לכאן עוד גברתנים שמובלים בתיאטרליות מודגשת על ידי נשים שבריריות, כששרשרת ברזל כבדה קושרת קולר גברי ליד ענוגה, נשית.

אני מת לעשן. אבל אני לא מכיר אף אחד. אין לי ממי לשנורר סיגריה. שם בפאב הכפרי פשוט ניגשתי וביקשתי. פה הרצפה הדביקה (ממה, לכל הרוחות) מדביקה אותי אל עצמה. אני קפוא. אמצע יולי מהביל בחוץ.

אני צמא. מתחיל לחשב לעצמי חישובים. עד כמה נקי כאן? היכן הם שוטפים את הכוסות. אני מחפש ברז מים ולא מוצא. מחליט שאני לא סומך על הברזים של הבירה הקרה. לא יודע מה התוספים שהם יכולים להוסיף למזיגה.

תנו לגבר גולדסטאר. בבקבוק. נקי. לא בכוס.

יש במה קטנה. רוקדים גם עליה. המוזיקה מעולה, סוחפת. מערכת הסאונד מעוותת. טוב, אין לי יותר מידי ציפיות. אני עמוק בדאון טאון תל אביב.

מחפש מקום להניח את התחת שלי. כל המקומות תפוסים. "אנא המתן ותיענה על פי התור", או משו כזה, אומרת לי החשופה הזריזה בבר.

העיניים שלי משחקות חתול ועכבר עם המסכים הכחולים. הסרט הקודם נגמר. עברו לפוט מסאג' של שתיים באחד. את זה אני דוקא אוהב, אבל לכל השדים והרוחות, איך מצאו סרט כל כך מזויף ולא מגרה. הנוכחות של הסרט הכחול משתלבת עם המוזגת החיננית המקולרת, מענין למי. אני מרותק לעד כמה שהיא עובדת ברפרוף וביעילות. מעניינות אותי העדפותיה המיניות.

בינתיים אני תר. הדבר היחידי שאני זוכר מההסבר שנידבה לי החמודה שסיפרה לי על המקום, הוא מבוך. אני אוהב לפתור מבוכים. אני מגיע לוילון האטום שם אומר לי בן דודו של איווט - שר החוץ במדינה של מעלה, למרות שתחילת הקריירה המקצועית שלו, היא להיות דורמן במועדונים (אולי מהסוג הזה) - שהמקום מחוץ לתחום עבורי. מי כן? אתם ודאי מנחשים את התשובה; נשים או זוגות.

אמשיך לָתוּר.

נס קטן קרה כאן. התפנה מקום בקצה הבאר. בפינה. אני אוהב פינות של באר, רק שזאת קצת מוסתרת. קשה לי לעקוב מפה אחרי מעלליה של החצי לבושה שמלהטטת בבר. ושוב : לזה היא מדביקה נשיקה, עם ההיא ,היא מעבירה חיבוק, מורידה וחולבת את ברזי הבירה, גובה כספים - אלופה.

מאחוריי ספסלים. אולי כיסאות. לא חותם על כך. אישה מלאה ודשנה - יושבת. מצידיה שניים שמלטפים לה את הרגל. בכל ליטוף ידם מטפסת מעלה מעלה. היא להפתעתי נישארת אדישה. על הנדנדה (כמה מתוק לפגוש נדנדות בעומק האדמה), מתנדנדות הילדות. בגילן הן מינה סתם שכחו מתי ואיך היו ילדות חמודות ותמימות. אבל הלילה הן מחופשות. עם צמות וביריות. אחלה גן שעשועים בעומק האדמה. המוזיקה טובה. אבל אין לי כוח לקום ולהתנועע. היום אני צופה. זוכר את ההנחיות שקיבלתי, לפני מסיבת הסווינגרים אליה לא הלכתי כי לא הוזמנתי :  לאט, רק כמה שמתאים, בלי לחץ, בסבלנות.

עוד גברתן, אולי הוא הגדול והחסון מכולם, נכנס פנימה מובל עם שרשרת שקשורה לקולרו. כן, גם הוא מוחזק על ידי צעירה שאם היה נושם נשימה גדולה, היתה עפה ונדבקת לתקרה. היא מכניסה אותו לכלוב. רק כרגע נגלה בפניי הכלוב הגדול הזה. כל מבט שלי מגלה לי עוד שעשוע חדש במרתף הדאנג'ן הזה.

העזתי. שנוררתי סיגריה. אני תורם את מנת חלקי המאד צנועה, לעשן התופת שממלא את לב המאפליה. הבירה עושה את העבודה ואני חייב לשירותים. זה הרגע בו אני נזכר היכן ממוקם הדאנג'ן הזה. התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עיר החטאים ללא הפסקה. הצחנה בשירותים, היא כמו  של השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה, שרבצו מאות בודדים של מטר מכאן. לחילופין אני יכול להפליג בזיכרונותיי לבית שימוש הודי טיפוסי. אני נזהר שלא ליגוע בכלום. הכול חשוד בעיניי. כשאני פוסע במועדון, אני צריך להרים את כף רגלי גבוה, כיון שהרצפה מדביקה אותי לעצמה.

להפתעתי הרבה, המקום בפינה עדיין מחכה לי.

הנה סופסופ, אני יוצר קשר. הבחור הצעיר  שלידי, משאיר על הדלפק לצידי את ארנקו ומפליט לעברי בלי מילים: "שמור לי עליו". מה לשמור לו? אני רוצה להתחפף מפה. מיציתי את הסיור שלי. מספיק בשביל פעם ראשונה. הרי כבר הבנתי. הכל מתרחש במבוך, והמבוך נמצא מחוץ לתחום עבורי כי אני לא אישה, תודה לאל, וגם לא חלק מזוג. אני רוצה הביתה. אבל מה יהיה על ארנקו? דמיינתי לעצמי שהוא ביקר עם היושבת לימינו באותו מבוך, אבל כשחזר, שאלתי אותו: "ככה משאירים ארנק?" . "לא,זה רק נרתיק הטבק", ענה.

בשביל פעם ראשונה שמחתי מספיק ,הופגזתי די. יאללה סוף למסיבה. הגיע הזמן הביתה.

 

ואז , על הבמה מהצד השני של הדלפק , נדלק זרקור חזק עד מאד.

ואז התחיל הפרק השני, האחר, בסיור הלימודי  שלי.

על במה , שקודם לכן לא הבחנתי כלל בקיומה, עומד בחור צעיר, נראה כמו ג'ובניק לבנבן, או תלמיד תיכון מחוצ'קן, ומלפניו ומצדדיו, ומכל הכיוונים, עומדות שלוש נשים. ובכן - אי אפשר להתעלם מנשיותן, שפורצת מכל פיסת בד שהן עוטות במקומות האסטרטגיים. ביד כל אחת מהן מוחזקים לא פחות משוט רכיבה, כמו אילו שרואים בסרטים תלויים באורוות, מוטות מכל מיני אורכים, חבלים, סכינים.

תשומת לב כל המרתף הדחוס הזה פונה אל מרכז הבמה. אל מיקוד הפנסים.

רק במבט שלישי אני מבחין שהבחור הלבנבן ערום כולו.

הנשים שסובבות אותו מתחילות להפליא בו את מרכולתן, את מכותיהן, את אלימותן הלבושה ביגוד מינימליסטי. יש כאן זמרת מובילה. היא נותנת את הטון. שתי האחרות, נותנות קולות רקע, הם זמריות ליווי. הן מגישות לה את מה שהיא מבקשת רק במבט. בלי לומר מילה. אחת מהן אוזקת את שתי ידיו וקרסוליו בשרשרת אסירים גסה, לצלב של ישו, שלפתע פתאום צץ מאחוריו. המוזיקה במרתף פסקה. את החלל מילאו שריקות של שוט שמצליפות באחוריו, בטנו, תחתית ביטנו. אליהן בתיזמור קצבי נוספו שריקות המוטות הארוכים, קיין, כך נאמר לי, שחבטו ודשו בבשרו. אין ספק שהבחור ספג בשקט. אין ספק, שלבנבנותו החליפה צבע לוורדרד, אדמדם. אנשים זזו מול הבמה באי נוחות. אורחות של המקום, כי לא רק אני הייתי כאן בסיור תיירותי, לחשו בקול רם לבני זוגן : "בוא נלך מכאן", וקפאו במקומן, מרותקות להתרחשות.

"ספלאששש." "פלללאק". "פיששש". המהלומות ניחתו על בשרו המקבל צבע של גרמניה שנצלית בשמש של חופ-ים, שוב ושוב. הסובבות אותו, מלכות בעיני עצמן, התפתלו סביבו. צבטו אותו בפיטמות. משכו באיברו. עשו לו הכל כדי שלא יהיה לו נעים. האמנם לא היה לו נעים?

הבחור נראה סובל מאד. ספוג באלימות, עזוב בעליבותו העירומה, או אולי עלוב בעזיבותו המוקפת, מול צופים כל כך רבים, או שמא הוא בכלל נהנה.

חוץ מהתמגנטות אל המראה, צצה לי בראש מחשבה, שבאותו רגע הפחידה אותי מאד:

מה יקרה אם מה שקורה על הבמה ירגש אותי? האם זה יגיד משו על העדפותי המיניות? האם חיי הולכים להשתנות וגם אני זקוק לקצת הרבה קשיחות שאינה משתמעת לשתי פנים, כדי להתגרות? האם גם אני כמו אותו בחור, אוהב להרגיש את השוט צולף לי בבשר. מי אמר שהוא נהנה, מי? מה הוא עושה כאן? האם יכול להיות שכל המופע הזה הוא הצגה משלהבת? האם משלמים ליצור המוכה? "עבד" שחוטף מכות רצח. האם משלמים לחתיכה הראשית ולשתי בנות הלוויה שלהן? מה אני עושה כאן? מתי אלך מכאן? אני חייב לעוף מכאן. לא טוב לי כאן. חייב לצאת מכאן.

ההתעללות בברנש נמשכה. אפשר היה לשמוע את אנחותיו. את הצלפות הקיין. את רחשי המהוגנות בעיני עצמן שבקהל.

הסכין שהעבירה הבחורה הראשית צמודה לעורו, שורטת בבשרו, החלה להזליף קוים מתארכים ארגמניים.

מצבטים ועליהם משקלות נתלו על פיטמותיו.

הדחיסות של המקום, החלה לפלוט אותי מתוכה.

זה התחיל לעבור את גבול הטעם הסביר בעיניי.

יצאתי משם צמא. במכונית חיכה לי בקבוק של מים.

בבית חיכתה לי מיקלחת רותחת.

 כל התחפושת השחורה נכנסה מעושנת ומצחינה, לתוך מכונת הכביסה.

חלום נעים מילא את שנתי.

אחו ירוק, כבשים עם פעמונים,

פלג מים זך.

תודה לאלה שאיני מוכרח

להרגיש על בשרי

את כל מה שראיתי,

באותו מרתף לילי,

מטרים בעומק האדמה

עשרות מטרים בודדים מרבי קומות רבי טקס בישבן.

ונוצצים.

 

 

 

 

 

לפני שבועיים. שישי, 4 בינואר 2019, בשעה 08:47

1.תודה לשי ששולל בעיקרון את המחשבה שאפשר לדוג כאן דגיגה שפויה ואפויה, אבל האיר את את עיניי, שכתיבת התודות כאן, עשויה למהול  במעט את הרוע, הניבזות וההשפלות שהם חלק בלתי נפרד מהאתר המוזר הזה.

2. תודה לר. ששאלה אותי בפשטות מה נחמד שכמוני עושה כאן, ופתאום , אאוט אוף דה בלו, היתה לי תשובה. וכבר כמעט שכחתי אותה. את התשובה. את ר. אני עדיין זוכר. בינתיים לטובה, אבל אינלדעת מה יילד יום. ולילה.

3. תודה לעיתון הארץ, לא פחות, שמצא מועדון פטיש ששווה בדיקה. Gagarin club TLV. מוזרים השמאלנים האילו שמתעניינים בשונה, במוזר בצדדי.

4.תודה שאני מסתחרר , אבל לא מתבלבל (יותר ממה שהמשטרה מרשה) מגחמותיהן של שרוטות ששורטות שריטות שאינן מורשות.

5. תודה לג'ינג'ו שמקפיד לבקר ולציין כל פינה נעימה בבית הצומח שלי.

6. אבק ברוח . זה מה שכולנו.

 

לפני 3 שבועות. שני, 31 בדצמבר 2018, בשעה 22:33

יום 15 - תודות.

1. תודה לי. , גבר, שמצטרף לא. סוג של מנחה, שמראה לי , שגם גברים, ולא מהכלוב, יכולים להיות נעכסים, כמו אחרונת החתולות שמגלגלת אליי עיניים, מרימה את הזנב, מגלה את חור התחת, ופולטת זוהמת ביבים, שאללה יוסתור.

 

2. תודה לג'. חברה. מתה כבר לבוא איתי לדאנג'ן. רוצה אבל פוחדת. בינתיים הפחד שולטטט. אבל היא חברה של אמת. איתה אני יכול לקבוע להיפגש , גם במירוץ עם 20 אלף רצים, בלי טלפון, ולמצוא אחד את השני.

 

3. תודה לשיומי הזקן שלי, ששבק, ומזכיר לי שפעם החיים היו מאד שונים. בלי ווטסאפ.(ענין של 3-4 שנים). בלי פייסבוק ומסנג'ר(ענין של קצת יותר). בלי טלפון נייד (נניח 20 שנים?). בלי מייל( 25 שנים). בלי פקס( שהוא כבר פאסה בפני עצמו. 

טלפון קוי.אפילו לא אלחוטי. פטיפון ותקליטים. מכתב עם בול.

ולא , אני לא נוסטלגי. ולא, אני לא מתגעגע. א

אבל הסתדרתי אז.

יותר/פחות טוב מהיום?

אינלדעת.

4. תודה על כל קמט. כל שערה שמאפירה. כמו שאמרתי היום לה. : למזלי הטוב, אני משתבח עם השנים.

 

5. לאהוד בנאי. : בלי גבול- אינגבול לשום דבר.

6. מודה שמכיר את השיר הזה כבר 15 שנים, ואף פם, לא חשבתי שנכתב עליי. אבל אוהב אותו כאילו נכתב על אחד שכמותי.

 

יש גבול לשנאה-  אין גבול לאהבה. 

 

 

גבולות
אהוד בנאי
מילים ולחן: אהוד בנאי

הוא כבר לא כל כך צעיר, יותר מחמישים
והוא עובר זמנים קשים.
נלחם עם השכן העצבני על החצר
כל אחד אומר למות, אבל איתך אני לא מדבר.

הוא לגמרי לא שקט, חי על הקסט
אף פעם לא יודע מה הוא בעצם רוצה
מקלל ומתנצל, משתולל ומתקפל
הוא בוכה לבד בלילה, כשאף אחד לא מסתכל.

קם כל בוקר ורואה שהלילה מתמשך
לא זוכר מאיפה בא ועכשיו לאן ילך
מתהפך מצד לצד, קרוע מבפנים
מבולבל ומפוצל, הוא חי על כדורים.

אין לו זמן לשבת, לאכול כמו בן אדם
את הכל הוא שם בפיתה, טס בכביש לפני כולם
עוקף מהימין, אחר כך שובר לשמאל
היה רוצה להתיישר אבל כבר לא ממש יכול.

ביני ובינך, בנינו לבינם
בין חושך לאור, בין יבשה לים
בין קודש לחול, בין המתוק למר
בלי גבול, אין גבול לשום דבר.

יש גבול ליאוש, אין גבול לתקווה
יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה
יש גבול למציאות, אין גבול לחלום
יש גבול למלחמות, אין גבול לשלום.

מדי פעם הוא נזכר איך כשהיה צעיר
היה חלום, היתה תקווה באופק הבהיר
אבל עכשיו הוא רואה עננים של חרדה
והוא רץ מיד הביתה אחרי העבודה.

טבוע בתוך פקק, חסר אונים, צופר בזעם
מדליק את הרדיו וחושב רק על זה, רק לא עוד פעם
מעשן כמו קטר, דואג לילדים
והדרך אל ליבו כבר רצופה מעקפים.

ביני ובינך, בנינו לבינם...
מילים לשיר גבולות - ענה לי - אהוד בנאי
ענה לי
(2004)

 

לפני 3 שבועות. שני, 31 בדצמבר 2018, בשעה 01:20

תודות  סופ שבועיים

 

1. תודה שהגעתי לסוף 2018, ולותק שלי בחיים, כדי לגלות שמנחה של סדנה  יכול להיות ממש , אבל ממש,      לא נחמד. כשאני מדבר עם יעלת החן, הוא מסמן לי משהו בפניו ( רצה לרמוז לי שלא מדברים, כשחלק ניכר הרקדנים  רוקדים ומשוחחים אחרי שעתיים של סדנה). כשאני מסמן לו שלא הבנתי, הוא פשוט חוטף לי את היעלה, ופוצח איתה בריקוד. 1-0 לי. למה? כי כול כאלב ביג'י יומו. וגם כי נזכרתי במשפט הידוע: אם תפגוש בבודהא בדרכך-  הרוג אותו.

 

2. תודה למטוסית הצנועה שלי, שדהרה כמטחווי קשת מעזה, בגשם, עם מגבים עובדים, עם מזגן שמפשיר את האדים, במהירות שיוט של 170 קמ"ש. אינלדעת , אם השלילה לא דופקת לי כרגע בדלת.

 

3.תודה לאהוד בנאי על דיסק מופלא "ענה לי". ובייחוד על שניים. "גבולות"- שאולי שמתי בפרופיל שלי. "הופעת מילואים"- שהתנגן פעמיים, ובכל פעם הביא דמעות ששטפו לי את הנש(י)מה. יכול להיות שזה האלבום הכי גדול שלו? השיר על סטארטר.  על מאיר אריאל - אהוב משותף, היברומן, ברוקלין, אש המופלא, והיום.

 

 

הופעת מילואים
אהוד בנאי
מילים: אהוד בנאי
לחן: אהוד בנאי וגיל סמטנה

 

ממוצב למוצב זמר וגיטרה
סוחב בידורית שר על ארגז,
רגע לפני מתיישב לאכול
חביתה מקושקשת.
הטבח מחייך, המשקי"ת אומרת:
"זו תהיה הפתעה, הם נורא ישמחו,
תאכל, הם כרגע בדרך,
יש לנו כאן עשרים לוחמים בערך."

הטבח שואל: "אתה שר מזרחית?
אולי תביא איזה זוהר ארגוב"
אני חושב לעצמי: למה לא,
אם זה יכול לעשות להם טוב...

והנה הם באים ללא גוף
מאירים כזוהר הרקיע
החלל מתמלא אור נרות נשמה
והגיע הזמן להופיע.

המשקי"ת אומרת: "כדאי שנתחיל,
יש עוד הופעות, צריך למהר."
הטבח אומר: "יאללה, ג'ינג'י, תן גז,
החבר'ה עייפים, נו, תתחיל לזמר."

פורט בגיטרה לא יוצא לי שום צליל
דממה עמוקה מתמשכת
שיירה ארוכה על נתיב מסוכן
שיירה לאיפה את הולכת.

אור נרות נשמה
לא עוזב לא עוזב
מהבהב

ולפתע קול נפץ, הם יוצאים בריצה,
אני נשאר שם בחדר הריק,
הטבח מפהק, המשקי"ת אומרת:
"לא נורא, זה קורה, תהיה פעם אחרת."

מבול יורד עלינו עכשיו
מפסגת לבנון עד סיני
פורט בגיטרה ושר לטבח:
"ים של דמעות בשתי עיני."

אור נרות נשמה
לא עוזב לא עוזב
מהבהב

שיירה ארוכה על נתיב מסוכן
שיירה לאיפה את הולכת.

לפני 3 שבועות. שבת, 29 בדצמבר 2018, בשעה 22:59

1. תודה שנדבקה אליי רק קרציה אחת וחצי, ביום יחסית ארוך בכלוב.

2. תודה לד. שהנעימה את לילי ואני את שלה והפתיעה ושימחה בנועזותה.

3. תודה לאוכל הטעים והמזין.

4. תודה למי-רוע-לה שפטרה אותי מנוכחותה ןעזרה לי לצאת לדרך חדשה.

5. תודה לפגועות פגיעות שנפגעו, ובפגיעות הן פוגעות כמו פגע רע. תודה שהזכרתן לי שאני מושך אליי את המיטב בנשים.

6. תודה לאוכל המזין והמעשיר שזללתי ממנו, לכל אורך השבת הכה ארוכה הזאת.

7. תודה לכל החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ.

8. תודה ליום גשום במידה, יבש במידה, חמים במידה, נעים במידה, סגרירי במידה, יצירתי במידות רבות.

9. תודה ל"דלת אחת נסגרת - שתיים נפתחות"

10 תודה לתיקווה.

11 תודה לתלוניוס מונק.

 

 

לפני 3 שבועות. שישי, 28 בדצמבר 2018, בשעה 18:11

מזמן לעצמי את מי שיתאים לה להתחיל משם.

 

שרוטות שנשרטו, שבא להן לשרוט שריטות,-

 

מוזמנות לעבור

 

למישהוא אחר.

יש כאן היצע לא מבוטל.

 

.plz leave me alone

 

RIP

 

rest in peace

 

dear honest clever writer and manch

 

🌸🌻🌷🌺🍁

 

ראיתי ציפור רבת יופי.

 

 

ציפור שניה
חוה אלברשטיין/ סוזן ופרן. 
מילים: נתן זך
לחן: מישה סגל

ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי

עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום

לפני 3 שבועות. שישי, 28 בדצמבר 2018, בשעה 02:28

ב 9:35 בבוקר.

ואני תקוע 

כאן.

בלי טלפון נייד.

שקרס בדרך למיפגש סיפרותי בשכונה תל אביבית.

הזכיר לי 

כמה נעשיתי מוגבל.

בלי טלפון נייד.

בו רשומה הכתובת.

בלי שאוכל לבטל את המפגש בבוקר עם א.

כי אני רוצה לרוץ 

אחרי חוטיני.

 וא. לא לובש חוטיני.

הוא בכלל רב.

 

ואפילו טלפון שאינו נייד אין.

 כי בלי שום קשר,

 גם הוא קרס.

 

ומה יהיה על הטיול בשישי אחה"צ.

(אין שום קשר לכסף.)

פשוט אין קשר.

 

ככה מייצרים אותם.

בגיל שנתיים הם שווים לפח.

 

 איך זה ייגמר?

 

אין קשר
רמי פורטיס
מילים: רמי פורטיס
לחן: ברי סחרוף ורמי פורטיס 

הכל מתחבר נשבר וחוזר
מסתבך ושוב מסתדר
בלי קשר, אין קשר
מה מסתתר מאחורי הגישה
אולי יש קוד ויש שיטה
ואין קשר, אין קשר

עולה ויורד ללא שיטה
מתחמק ואין בו אחיזה

כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה

הכל מתברג לתוך המבנה
מה שנכנס תמיד לא יוצא
בלי קשר, אין קשר
קח מהר את מה שחסר
אפילו אם זה פחות או יותר
בלי קשר, אין קשר

עולה ויורד ללא סיבה
מתחלק ואין בו אחיזה

כסף, כסף, כסף...

לפני 3 שבועות. שישי, 28 בדצמבר 2018, בשעה 01:49

ב 9:35 בבוקר.

ואני תקוע 

כאן.

בלי טלפון נייד.

שקרס בדרך למיפגש סיפרותי בשכונה תל אביבית.

הזכיר לי 

כמה נעשיתי מוגבל.

בלי טלפון נייד.

בו רשומה הכתובת.

בלי שאוכל לבטל את המפגש בבוקר עם א.

כי אני רוצה לרוץ 

אחרי חוטיני.

 וא. לא לובש חוטיני.

הוא בכלל רב.

 

ואפילו טלפון שאינו נייד אין.

 כי בלי שום קשר,

 גם הוא קרס.

 

ומה יהיה על הטיול בשישי אחה"צ.

(אין שום קשר לכסף.)

פשוט אין קשר.

 

ככה מייצרים אותם.

בגיל שנתיים הם שווים לפח.

 

 איך זה ייגמר?

 

אין קשר
רמי פורטיס
מילים: רמי פורטיס
לחן: ברי סחרוף ורמי פורטיס 

הכל מתחבר נשבר וחוזר
מסתבך ושוב מסתדר
בלי קשר, אין קשר
מה מסתתר מאחורי הגישה
אולי יש קוד ויש שיטה
ואין קשר, אין קשר

עולה ויורד ללא שיטה
מתחמק ואין בו אחיזה

כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה

הכל מתברג לתוך המבנה
מה שנכנס תמיד לא יוצא
בלי קשר, אין קשר
קח מהר את מה שחסר
אפילו אם זה פחות או יותר
בלי קשר, אין קשר

עולה ויורד ללא סיבה
מתחלק ואין בו אחיזה

כסף, כסף, כסף...

לפני 3 שבועות. שישי, 28 בדצמבר 2018, בשעה 01:12

אני אומרת לך, הנה שוב נפלתי
יש כאן כאילו הזויים,
מה בסך הכל ביקשתי, 
חבר לחיות איתו את החיים.
טוב לא חייבים מעתה ועד עולם
שיהיה נעים רגיש מצחיק
רק שלא יהיה שוב סתם.
חורף קר בחוץ, והלב מציק.

אנ'לא רוצה להיות לבד
סימנתי לייק, מה כבר יש לי להפסיד.
הוא ניראה לי די נחמד.
אולי הגיע כבר הזמן, את השיער להוריד.
אז מה האידיוט הזה, המופרע
לא תאמיני, כותב לי בתשובה?
"כמה נעים כמה נחמד לקבל פניה
מאישה כל כך יפה"
ועוד הוסיף: "תודה" 
וצירף אפילו פרח.
אני אומרת לך, נשמה
הוא נראה לי ממש תרח.

אני נשבעת לך 
אני מחליקה ימינה בקפידה
ברור שלא לכל טיפש אני עונה
אז למה דווקא עליי נופלים כל הסתומים.
איפה הוא נמצא, יש בכלל אלוהים?
אויש נמאס לי כבר מטינדר
אני פותחת לי ביצה של קינדר
שם ההפתעות הרבה יותר נעימות.
מתוקות, לא מתפרקות 
תקע לשקע - מתאימות.

 

 

אנה
משינה
מילים: אורלי זילברשץ
לחן: איגי דיין ויובל בנאי

למה כולם את אנה עוזבים
למה לאנה כולם נעלמים
אנה לא, לא מציאותית

אנה גומרת ברבע שעה
יחסים שצריכים להספיק בשנה
אנה שוב, שוב בודדה

אנה מוכשרת המון פוטנציאל
פעם היא תצליח אם ירצה הגורל
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת

אנה אומרת קשה לי לגדול
אנה שואלת למה לסבול
אנה לא, לא מבינה

אנה חשבה שמותר לה לבחור
וכך מן הסתם נשארה מאחור
אנה פתאום נבהלה

אנה מוכשרת המון פוטנציאל
פעם היא תצליח אם ירצה הגורל
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת
מילים לשיר אנה - עסקי הרוקנ'רול - אוסף כפול - משינה
עסקי הרוקנ'רול - אוסף כפול
(2010)