|
|
|
תודה שגם היא אמרה לי שהיא עברה תקיפה מינית.
תודה שגם היא, כמוך, כתבה בפרופיל שלה שהיא עברה תקיפה מינית.
תודה שגם היא , כמוך וכמוך, כתבה פוסט על תקיפה מינית שהיא עברה.
תודה שאני, לא כמוך ולא כמוה, לא עברתי תקיפה מינית.
הודו לאלוהים כי לעולם חסדו.
סונטה לאור ירח.
כי השעה.
כי לכל אחד ואחת מאיתנו,
מגיעה שעה של חסד.
בייחוד לזאת שעברה תקיפה מינית.
(וכי אני מנגן את הפרק הראשון)
אתה מסתכל מה עשית רגע לפני.
לפני שכל זה קרה.
בדיוק דפדפת בפייסבוק וקראת על פרידה מבחורה צעירה שנפטרה.
אתה לא מכיר אותה. רק את המספיד ששלח אותה "לערבב את השמש".
ואתה נובר קצת כדי להבין שהיתה ממש צעירה. והספיקה לכתוב הצגה על הסרטן שלה.
ואולי העלתה אותה.
והלכה .
ואז הג'וד השחור של השכן בא לביקור. ואתה תופס שכבר 24 שעות שלא ראית את הג'ינג'י שלך.
אתה דופק בדלת של השכן, כדי שהוא יגיד לך שרק כרגע הוא פתח את החלון. הוא לא היה צריך להגיד לי. הרי ראיתי את השחור בא לגישושים.
ואתה מבין שהגיע הזמן לחפש אותו למטה.
כי כבר קודם בדקת מה המצב על הגגונים של השכנים.
ואתה יורד בשקט .
רק כדי לראות את השכנה היפה נוסעת לאחור.
ואתה רוצה להגיד לה: "היי, יש לך גלגל רזרבי מאחור, ממש כמו שהיה לי רק אתמול מלפנים."
והיא נוסעת לאחור.
ואז אתה רואה בין הגלגלים שלה אותו מפרפר,
ומטפף לו דם מהפה.
ועויתות של גסיסה.
ואתה צועק צעקה.
והיא צועקת בחזרה.
והדם שמטפטף לו מהפה לא משאיר לו שום סיכוי.
הגרון שלך ניחר.
השכן מסביר לה שאני לא צועק עליה.
והוא אומר לך שצריך להביא אותו לקבורה
והיא חונה על הכביש.
ואתה קולט שהיא בוכה.
ואתה אומר לה שהיא לא אשמה.
והאבא של השחור יורד, ואומר "שמעתי עד למעלה"
ואתה שם אותו בקופסת קרטון.
והוא עוד רך וחם.
ורוצה להעלות אותו למעלה.
ומשאיר אותו למטה.
ואתה חושב איך בדיוק שנה פחות שבוע מאז שבא
הוא הולך לערבב את השמש.
כתבו: עממי וביתו.
ביצוע : חוה אלברשטיין
היה היה היה חתול שובב
זלל חלב ליקלק ליקלק חמאה
ופעם אל הכד נפל
זנבו אלעל ראשו לבן
מאז מאז, קראו לו החלבן
כי הוא נשאר
נשאר תמיד לבן.
פלופ
כן, אני פשוט יכולתי
ולא, אני לא ממש רציתי.
לא, אני כלל לא משקר לעצמי
כן, זה נכון, היא כרגע לא לצידי.
זאת אומרת שהייתי פנוי
וברוב הזמן הייתי די שפוי.
נקלעתי לכאן לזמן קצר, לצורכי בדיקה
מה היא העלתה, זה ביני ובינה.
אל תשאלי אותי האם על כל זה הייתי חוזר.
הייתי זקוק לזה אין מה לדבר
הייתי צריך את זה, אני בכלל לא מצטער
סוכן חשאי , יש דברים עליהם אנ'לא מדבר.
יש לי עוד על זה לחשוב,
אין לי כוונה לפרט, או על זה לכתוב
שמתי לב שכש מציינת את זה בלי לפרט
זה הופך לאישיו, על מה את מדברת
אז תודה לכל מי שעזרה לי את כל זה לכתוב
שיתפתן פעולה, מודה לאל, ויוצא לרחוב.
מותק את אצלי בראש
שלומי שבן
מילים ולחן: בוב דילן
תרגום: שלומי שבן
אקורדים
אולי זה הצבע של השמש שדהה,
ומכסה את הצומת בו אני עומד.
או שאולי זה משהו באויר או משהו אחר,
אבל מותק, את אצלי בראש.
אני לא מחפש צרות
אל תכעסי, אל תדאגי, לא אתחנן,
ולא אומר שלא אוכל לשכוח
ולא אזחל, ולא אבכה
ולא אסתיר ממך שכן
מותק, את אצלי בראש
אפילו שמוחי הזוי ועולמי סגור וצר
איפה היית? לא משנה לי
ולא מציף אותי בצער
גם לא אכפת לי איפה או עם מי תתעוררי מחר
רק שמותק, את אצלי בראש
אני לא מבקש ממך לומר מילים כמו כן ולא
אנא הביני, אין לי מקום לקרוא לך בו לבוא.
סתם התלחשתי עם עצמי, כאילו אין מי שיגיד לי:
"מותק, את אצלי בראש"
אז כשתתעוררי מחר יפה, הביטי בראי
ולא אהיה שם לצידך, לא אהיה קרוב אל תופתעי.
רק אהיה סקרן אם את, רואה אותך צלול כמו מי
שהיית אצלו בתוך הראש,
שהיית אצלו בתוך הראש.
"מעניין מה גרם לשינוי: הויטמינים? ביקורי הארוך? הפדיקור?", היא שאלה אותי כבר אחרי שנפרדנו, אחרי שעוד עמוק בלילה הקודם אותו בילינו בצהלולים, הציפורים כבר השמיעו את ציוציהן הראשונים, אמרתי לה, "משהו משתנה."
אינמצב שאתפוס את השינוי.
כי אינמצב שאצליח להסביר מה היה ומה הווה. מה היה לפני השינוי ומה כעת.
אולי הכל בעצם התחיל בפגישה עם רופא הנפש המיטיב שלי שמלווה אותי בעיקשות ובנחישות, כבר 19 שנים, וטורח בכל שישי לשלוח לי ברכת "שבת שלום", עליה אני מתחכם ועונה: "שבתשלוםומבורכת, לך למשפחתך, לכל מכריך ומטופליך ולכל עם ישראל והעולם כולו" ואז מוסיף שורה או 10 תחת הכותרת : דוח מצב.
הדוח הפעם היה מקוצר: חרדות. אינאונים. בקושי עושה את מעט הדברים להם אני מחוייב.
כבר היינו במצב הזה. מינה סתם עוד אהיה. לא בשליטתי. כבר עשרות שנים. אין סכנה מוחשית לחיי. אני מרגיש שאני על קצה צוק, ממתין למשב של רוח שיפיל אותי לתהום, או בלשון פחות ציורית, מחפש את הכפתור עליו אלחץ כדי, שיפלוט אותי מהעולם הזה והמכאובים שקשים עליי. מצומצמים יחסית למה שהיה פעם, מעט פחות מטלטלטים, אבל עדיין, כאילו שגורמים לי לחפש את "הכפתור הזה שרק אתה יכול לסגור", "כי יש איזה כאב שאני כבר היכרתי יש איזה חיים שאתה לא היכרת". היכרתי יודה. היכרתי. כוח הסבל שלי הוא דק כמשאה של נמלה. אני מוכרע מהבל רוח. ממחשבות שווא. מאמונות שגויות שמתחפשות לאמיתיות, צודקות, נכונות ומוחלטות כאילו שמולן אני יכול לקרוא את עשרות הפתקים שמפוזרים לי ברחבי הבית, מכונית, במשרד, ובם כתוב, ואני הייתי הכותב. תמצות שלהן טבוע לי על הבשר החשוף כמו בממנטו, כשהגביור הסובך מאמנזיה, חורט בבשרו את המסקנות הודאיות , עד שיבוא הזיכרון ויימחה כמו קו של גל על חוף הים:
"כשאתה במצב ירוד, נמוך, שפוף, אודיל'ה חמוד, כשאתה במצב שמיכה, מתרחש במוח שלך באג. הקטע עם הבאג הזה שהמוח שלך פולט מחשבות שגויות, שטויות, הזויות, תועות. העוד יותר קטע עם הבאג הזה שהמחשבות הללו מצליחות, למרות שאתה קורא כרגע את הפתק הזה בהבנה ובתשומת לב יתירה , להתחפש למחשבות ממשיות, מוחשיות, ודאיות, נחושות, וכן, מוחלטות.
כשיחלוף המשבר, והוא תמיד חלף, 30 שנים שהוא חלף, ו99% שהוא יחלוף, אתה תחזור להיות אדם ככל אדם אחר. מתמודד. נאבק. צוחק. בוכה. חי" כתוב. נשבע.
"איך יכול להיות" שאלתי את הרופא, "איך יכול להיות שאני קורא את הפתקאות הללו ובכל זאת מאמין לשקרים שהמיינד או השד יודע מה שלי מיייצר?"
למרות שהוא רופא מכובד במראהו, הוא אוהב לספר לי בדיחות. קרש בד"כ. הוא איש של פעם. בעולם סלולארי הוא עדיין משתמש בטלפונייד של נוקיה ללא חוכמה וללא אינטרנט, ויש לו במגירה עוד 2 ברזרבה למקרה שהראשון יתקלקל, והוא לא מחליף את הראשון, למרות שכבר תש כוחו, כי "אני קשור אליו, אודי'לה"
"איש אחד הזמין באי –ביי, (משם הוא מצליח לקנות טלפונים טיפשים של נוקיה?) ביצה ותרנגולת. כעת הוא ממתין לראות מה יבוא קודם."
אז מה היה קודם אתם שואלים ומה עכשיו?
מה עכשיו
צביקה פיק
מילים: מירית שם אור
לחן: צביקה פיק
הכרתי את כל האנשים
חיפשתי את מה שהם מחפשים;
היו לי המון המון כיבושים
"שיחקתי" אותם עם כל החושים
אז מה עכשיו? מה עכשיו...
כן, כן...
הייתי בכל המסיבות,
שרפתי את כל הלבבות;
היו לי המון המון אהבות,
אני כבר יודע את כל התשובות
אז מה עכשיו?
הגעתי לכל המקומות,
טיפסתי על כל הסולמות;
הגשמתי את כל החלומות,
קטפתי המון שושנים אדומות.
עברתי את כל החוויות,
היו לי המון המון תכניות;
טעמתי מכל ההנאות,
נמאס לי מכל השגעונות!
המראה
(1980)
פרולוג-
לאחר דייט "רגיל ", עד כמה שדייט יכול להיות רגיל.
(לקח לה לפחות שבועיים עד שהתפנתה להיפגש)
(טוב,מה יש לעשות : היא אמא חד הורית לילד מאומץ קטן.)
השעה המוקדמת בערב שבת, מצאה אותנו מתבודדים, בחצר שהלכה והתמלאה במבלים.
מין פאב כפרי. כזה שיושבים בו סביב שולחנות פיקניק (?), וחולקים קנקנים של בירה.
מינכן לילידים.
היה לה הרבה מה לספר.
היה לי מסקרן להקשיב. לא אהבתי שהיא זייפה לעצמה שנתיים בכרטיס ההיכרות. "כי אני מרגישה צעירה" - לא, אני לא ממש מת על זיופים. ניחא, שיהיה. לא עישנתי אז. הייתי מאד נחוש במלחמתי בעשן . אבל כחלוף הדקות, השעות, התחלתי לעקוב אחרי השולחנות המעשנים, מחפש לעצמי בכל פעם, מְשְׁנוּרָר אחר. מעשנים, אם שמתם לב, מאד אוהבים לתרום לך סיגריה. בייחוד כשאתה בגמילה. שלא ירגישו אומללים לבד.
דיברה ודיברה. הקשבתי ושמעתי. היה מעניין. מסקרן. גם תהליך האימוץ, וגם ההיכרות איתה.
כיון שהתחלנו מוקדם, סיימנו.
ועוד תסס לי הדם.
אולי?, נניח?, כדאי?, אנסה?
ללכת לדאנג'ן לבדי.
בפעם הראשונה.
באוטו המתינה לי התחפושת הנדרשת. מכנסיים וחולצה שחורים. נעלי עור פשוטות. לא הסנדלים של הדייט בכפר.
את הכתובת אני יודע על בערך. עושה סיבובים בדאון טאון תחנה מרכזית, מחפש חנייה שיש בה סיכוי, שגם אמצא את העגלה שלי הישנה, עומדת ומחכה בשקט ובשלווה. על פי מצב הערנות וצבע העור והאור ברחובות האפלים והחשוכים, זה לא היה משהוא ודאי.
מתחיל ללכת ברחוב הנכון. מוצא מועדון מואר ומקושט. הגעתי.
הגעתי?
קדחת.
מועדון למוזיקה לייב אתיופית.
אולי אכנס? הרי אני אנתרופולוג משכבר הלילות.
אבל הרי אני on a mission from god
דאנג'נה. להתרכז. להעיז.
מגיע לבנין משרדים ישן נושן, לחניה. רואה תהלוכה קטנה של תחפושות.
עכשיו באמת הגעתי.
התקהלות בכניסה. נשים צעירות עם חזית חשופה ושופעת.
הכרוזה מכריזה: הגיע חדש. כתוב לי על המצח: בשר טרי.
הוראות התנהגות. כמעט חשבתי שחזרתי למילואים בצבא : זה נשמע כמו הוראות פתיחה באש. לא לגעת, לא לצלם, לא להתקרב, ועוד 8 - 10 לאווים.
מתחיל לרדת במדרגות. ויש הרב מאד מהן.
למטה תחנת ביקורת צ'ארלי. ההוראות שלמעלה ניתנו בעל פה, הפעם כתובות על הקירות.
אני ניפרד מהסכום הנידרש,
ואז אני ניכנס.
אור ואש וצליל ותימרות עשן. לא לגמרי בסדר הזה.
המוזיקה חזקה וטובה. לא עכשווית. אבל ממש להיטית.
מול העיניים מסכים שטוחים.
אני לא חסיד העולם. יודע מה זה פורנו. אבל הפורן במסכים בוטה, מזויף, מצולם רע ונוכח כל כך. קשה להסיר ממנו את המבט.
באותה תקופה איני מעשן, כזכור, רק משנורר, אבל לי, שבחיים לא התלוננתי על קצת עשן, מרגיש עצמי כנחנק.
מולי עמודים. Wow כמו בסרט אמריקאי. מסביבם מתפתלות אחיות של אותן מקבלות פנים מלמעלה. הלבוש נע בין שחור לקצת יותר חשוף, למתאמץ מידי, למשתדל מידי.
בתווך אי של בר.
הברמנית מתנועעת במכנסוני עור קצרצרים, בחזייה קטנה שתואמת את השדיים העוד יותר קטנים שלה, ובקולר. אהה, את זה אני כבר יודע, שזה אומר שמישהוא או מישהיא כבר כרע ברך ולחש לה בקול גדול: "הרי את מקולרת לי, וגו' " . קשה להסיר ממנה את העיניים. היא סקסית, חתיכה, לבושה במינימום ההכרחי, ואיך שהיא מתפעלת את האי: משקה מימין, נושקת לשמאל, מתחבקת עם ההוא, מוזגת להיא, גובה תשלום. המרץ והיעילות שלה מרתקים. גם האינלבוש שלה. האם ככה מתנהגת שפחה?
לאט לאט, כמו אחרי שעושים לך בדיקת ראיה עם הרחבת אישונים, עיניי נפקחות ואני מתחיל לחשוב שאני מבין מה כאן קורה.
בחור שמנמן, שלא אגיד שמן, לבוש בבגדי אישה, עם פיאה ומשקפיים כהים, צועד מעדנות בין שתי נשים מאד מאד חשופות. נכנסים לכאן עוד גברתנים שמובלים בתיאטרליות מודגשת על ידי נשים שבריריות, כששרשרת ברזל כבדה קושרת קולר גברי ליד ענוגה, נשית.
אני מת לעשן. אבל אני לא מכיר אף אחד. אין לי ממי לשנורר סיגריה. שם בפאב הכפרי פשוט ניגשתי וביקשתי. פה הרצפה הדביקה (ממה, לכל הרוחות) מדביקה אותי אל עצמה. אני קפוא. אמצע יולי מהביל בחוץ.
אני צמא. מתחיל לחשב לעצמי חישובים. עד כמה נקי כאן? היכן הם שוטפים את הכוסות. אני מחפש ברז מים ולא מוצא. מחליט שאני לא סומך על הברזים של הבירה הקרה. לא יודע מה התוספים שהם יכולים להוסיף למזיגה.
תנו לגבר גולדסטאר. בבקבוק. נקי. לא בכוס.
יש במה קטנה. רוקדים גם עליה. המוזיקה מעולה, סוחפת. מערכת הסאונד מעוותת. טוב, אין לי יותר מידי ציפיות. אני עמוק בדאון טאון תל אביב.
מחפש מקום להניח את התחת שלי. כל המקומות תפוסים. "אנא המתן ותיענה על פי התור", או משו כזה, אומרת לי החשופה הזריזה בבר.
העיניים שלי משחקות חתול ועכבר עם המסכים הכחולים. הסרט הקודם נגמר. עברו לפוט מסאג' של שתיים באחד. את זה אני דוקא אוהב, אבל לכל השדים והרוחות, איך מצאו סרט כל כך מזויף ולא מגרה. הנוכחות של הסרט הכחול משתלבת עם המוזגת החיננית המקולרת, מענין למי. אני מרותק לעד כמה שהיא עובדת ברפרוף וביעילות. מעניינות אותי העדפותיה המיניות.
בינתיים אני תר. הדבר היחידי שאני זוכר מההסבר שנידבה לי החמודה שסיפרה לי על המקום, הוא מבוך. אני אוהב לפתור מבוכים. אני מגיע לוילון האטום שם אומר לי בן דודו של איווט - שר החוץ במדינה של מעלה, למרות שתחילת הקריירה המקצועית שלו, היא להיות דורמן במועדונים (אולי מהסוג הזה) - שהמקום מחוץ לתחום עבורי. מי כן? אתם ודאי מנחשים את התשובה; נשים או זוגות.
אמשיך לָתוּר.
נס קטן קרה כאן. התפנה מקום בקצה הבאר. בפינה. אני אוהב פינות של באר, רק שזאת קצת מוסתרת. קשה לי לעקוב מפה אחרי מעלליה של החצי לבושה שמלהטטת בבר. ושוב : לזה היא מדביקה נשיקה, עם ההיא ,היא מעבירה חיבוק, מורידה וחולבת את ברזי הבירה, גובה כספים - אלופה.
מאחוריי ספסלים. אולי כיסאות. לא חותם על כך. אישה מלאה ודשנה - יושבת. מצידיה שניים שמלטפים לה את הרגל. בכל ליטוף ידם מטפסת מעלה מעלה. היא להפתעתי נישארת אדישה. על הנדנדה (כמה מתוק לפגוש נדנדות בעומק האדמה), מתנדנדות הילדות. בגילן הן מינה סתם שכחו מתי ואיך היו ילדות חמודות ותמימות. אבל הלילה הן מחופשות. עם צמות וביריות. אחלה גן שעשועים בעומק האדמה. המוזיקה טובה. אבל אין לי כוח לקום ולהתנועע. היום אני צופה. זוכר את ההנחיות שקיבלתי, לפני מסיבת הסווינגרים אליה לא הלכתי כי לא הוזמנתי : לאט, רק כמה שמתאים, בלי לחץ, בסבלנות.
עוד גברתן, אולי הוא הגדול והחסון מכולם, נכנס פנימה מובל עם שרשרת שקשורה לקולרו. כן, גם הוא מוחזק על ידי צעירה שאם היה נושם נשימה גדולה, היתה עפה ונדבקת לתקרה. היא מכניסה אותו לכלוב. רק כרגע נגלה בפניי הכלוב הגדול הזה. כל מבט שלי מגלה לי עוד שעשוע חדש במרתף הדאנג'ן הזה.
העזתי. שנוררתי סיגריה. אני תורם את מנת חלקי המאד צנועה, לעשן התופת שממלא את לב המאפליה. הבירה עושה את העבודה ואני חייב לשירותים. זה הרגע בו אני נזכר היכן ממוקם הדאנג'ן הזה. התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עיר החטאים ללא הפסקה. הצחנה בשירותים, היא כמו של השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה, שרבצו מאות בודדים של מטר מכאן. לחילופין אני יכול להפליג בזיכרונותיי לבית שימוש הודי טיפוסי. אני נזהר שלא ליגוע בכלום. הכול חשוד בעיניי. כשאני פוסע במועדון, אני צריך להרים את כף רגלי גבוה, כיון שהרצפה מדביקה אותי לעצמה.
להפתעתי הרבה, המקום בפינה עדיין מחכה לי.
הנה סופסופ, אני יוצר קשר. הבחור הצעיר שלידי, משאיר על הדלפק לצידי את ארנקו ומפליט לעברי בלי מילים: "שמור לי עליו". מה לשמור לו? אני רוצה להתחפף מפה. מיציתי את הסיור שלי. מספיק בשביל פעם ראשונה. הרי כבר הבנתי. הכל מתרחש במבוך, והמבוך נמצא מחוץ לתחום עבורי כי אני לא אישה, תודה לאל, וגם לא חלק מזוג. אני רוצה הביתה. אבל מה יהיה על ארנקו? דמיינתי לעצמי שהוא ביקר עם היושבת לימינו באותו מבוך, אבל כשחזר, שאלתי אותו: "ככה משאירים ארנק?" . "לא,זה רק נרתיק הטבק", ענה.
בשביל פעם ראשונה שמחתי מספיק ,הופגזתי די. יאללה סוף למסיבה. הגיע הזמן הביתה.
ואז , על הבמה מהצד השני של הדלפק , נדלק זרקור חזק עד מאד.
ואז התחיל הפרק השני, האחר, בסיור הלימודי שלי.
על במה , שקודם לכן לא הבחנתי כלל בקיומה, עומד בחור צעיר, נראה כמו ג'ובניק לבנבן, או תלמיד תיכון מחוצ'קן, ומלפניו ומצדדיו, ומכל הכיוונים, עומדות שלוש נשים. ובכן - אי אפשר להתעלם מנשיותן, שפורצת מכל פיסת בד שהן עוטות במקומות האסטרטגיים. ביד כל אחת מהן מוחזקים לא פחות משוט רכיבה, כמו אילו שרואים בסרטים תלויים באורוות, מוטות מכל מיני אורכים, חבלים, סכינים.
תשומת לב כל המרתף הדחוס הזה פונה אל מרכז הבמה. אל מיקוד הפנסים.
רק במבט שלישי אני מבחין שהבחור הלבנבן ערום כולו.
הנשים שסובבות אותו מתחילות להפליא בו את מרכולתן, את מכותיהן, את אלימותן הלבושה ביגוד מינימליסטי. יש כאן זמרת מובילה. היא נותנת את הטון. שתי האחרות, נותנות קולות רקע, הם זמריות ליווי. הן מגישות לה את מה שהיא מבקשת רק במבט. בלי לומר מילה. אחת מהן אוזקת את שתי ידיו וקרסוליו בשרשרת אסירים גסה, לצלב של ישו, שלפתע פתאום צץ מאחוריו. המוזיקה במרתף פסקה. את החלל מילאו שריקות של שוט שמצליפות באחוריו, בטנו, תחתית ביטנו. אליהן בתיזמור קצבי נוספו שריקות המוטות הארוכים, קיין, כך נאמר לי, שחבטו ודשו בבשרו. אין ספק שהבחור ספג בשקט. אין ספק, שלבנבנותו החליפה צבע לוורדרד, אדמדם. אנשים זזו מול הבמה באי נוחות. אורחות של המקום, כי לא רק אני הייתי כאן בסיור תיירותי, לחשו בקול רם לבני זוגן : "בוא נלך מכאן", וקפאו במקומן, מרותקות להתרחשות.
"ספלאששש." "פלללאק". "פיששש". המהלומות ניחתו על בשרו המקבל צבע של גרמניה שנצלית בשמש של חופ-ים, שוב ושוב. הסובבות אותו, מלכות בעיני עצמן, התפתלו סביבו. צבטו אותו בפיטמות. משכו באיברו. עשו לו הכל כדי שלא יהיה לו נעים. האמנם לא היה לו נעים?
הבחור נראה סובל מאד. ספוג באלימות, עזוב בעליבותו העירומה, או אולי עלוב בעזיבותו המוקפת, מול צופים כל כך רבים, או שמא הוא בכלל נהנה.
חוץ מהתמגנטות אל המראה, צצה לי בראש מחשבה, שבאותו רגע הפחידה אותי מאד:
מה יקרה אם מה שקורה על הבמה ירגש אותי? האם זה יגיד משו על העדפותי המיניות? האם חיי הולכים להשתנות וגם אני זקוק לקצת הרבה קשיחות שאינה משתמעת לשתי פנים, כדי להתגרות? האם גם אני כמו אותו בחור, אוהב להרגיש את השוט צולף לי בבשר. מי אמר שהוא נהנה, מי? מה הוא עושה כאן? האם יכול להיות שכל המופע הזה הוא הצגה משלהבת? האם משלמים ליצור המוכה? "עבד" שחוטף מכות רצח. האם משלמים לחתיכה הראשית ולשתי בנות הלוויה שלהן? מה אני עושה כאן? מתי אלך מכאן? אני חייב לעוף מכאן. לא טוב לי כאן. חייב לצאת מכאן.
ההתעללות בברנש נמשכה. אפשר היה לשמוע את אנחותיו. את הצלפות הקיין. את רחשי המהוגנות בעיני עצמן שבקהל.
הסכין שהעבירה הבחורה הראשית צמודה לעורו, שורטת בבשרו, החלה להזליף קוים מתארכים ארגמניים.
מצבטים ועליהם משקלות נתלו על פיטמותיו.
הדחיסות של המקום, החלה לפלוט אותי מתוכה.
זה התחיל לעבור את גבול הטעם הסביר בעיניי.
יצאתי משם צמא. במכונית חיכה לי בקבוק של מים.
בבית חיכתה לי מיקלחת רותחת.
כל התחפושת השחורה נכנסה מעושנת ומצחינה, לתוך מכונת הכביסה.
חלום נעים מילא את שנתי.
אחו ירוק, כבשים עם פעמונים,
פלג מים זך.
תודה לאלה שאיני מוכרח
להרגיש על בשרי
את כל מה שראיתי,
באותו מרתף לילי,
מטרים בעומק האדמה
עשרות מטרים בודדים מרבי קומות רבי טקס בישבן.
ונוצצים.
פרולוג-
לאחר דייט "רגיל ", עד כמה שדייט יכול להיות רגיל.
(לקח לה לפחות שבועיים עד שהתפנתה להיפגש)
(טוב,מה יש לעשות : היא אמא חד הורית לילד מאומץ קטן.)
השעה המוקדמת בערב שבת, מצאה אותנו מתבודדים, בחצר שהלכה והתמלאה במבלים.
מין פאב כפרי. כזה שיושבים בו סביב שולחנות פיקניק (?), וחולקים קנקנים של בירה.
מינכן לילידים.
היה לה הרבה מה לספר.
היה לי מסקרן להקשיב. לא אהבתי שהיא זייפה לעצמה שנתיים בכרטיס ההיכרות. "כי אני מרגישה צעירה" - לא, אני לא ממש מת על זיופים. ניחא, שיהיה. לא עישנתי אז. הייתי מאד נחוש במלחמתי בעשן . אבל כחלוף הדקות, השעות, התחלתי לעקוב אחרי השולחנות המעשנים, מחפש לעצמי בכל פעם, מְשְׁנוּרָר אחר. מעשנים, אם שמתם לב, מאד אוהבים לתרום לך סיגריה. בייחוד כשאתה בגמילה. שלא ירגישו אומללים לבד.
דיברה ודיברה. הקשבתי ושמעתי. היה מעניין. מסקרן. גם תהליך האימוץ, וגם ההיכרות איתה.
כיון שהתחלנו מוקדם, סיימנו.
ועוד תסס לי הדם.
אולי?, נניח?, כדאי?, אנסה?
ללכת לדאנג'ן לבדי.
בפעם הראשונה.
באוטו המתינה לי התחפושת הנדרשת. מכנסיים וחולצה שחורים. נעלי עור פשוטות. לא הסנדלים של הדייט בכפר.
את הכתובת אני יודע על בערך. עושה סיבובים בדאון טאון תחנה מרכזית, מחפש חנייה שיש בה סיכוי, שגם אמצא את העגלה שלי הישנה, עומדת ומחכה בשקט ובשלווה. על פי מצב הערנות וצבע העור והאור ברחובות האפלים והחשוכים, זה לא היה משהוא ודאי.
מתחיל ללכת ברחוב הנכון. מוצא מועדון מואר ומקושט. הגעתי.
הגעתי?
קדחת.
מועדון למוזיקה לייב אתיופית.
אולי אכנס? הרי אני אנתרופולוג משכבר הלילות.
אבל הרי אני on a mission from god
דאנג'נה. להתרכז. להעיז.
מגיע לבנין משרדים ישן נושן, לחניה. רואה תהלוכה קטנה של תחפושות.
עכשיו באמת הגעתי.
התקהלות בכניסה. נשים צעירות עם חזית חשופה ושופעת.
הכרוזה מכריזה: הגיע חדש. כתוב לי על המצח: בשר טרי.
הוראות התנהגות. כמעט חשבתי שחזרתי למילואים בצבא : זה נשמע כמו הוראות פתיחה באש. לא לגעת, לא לצלם, לא להתקרב, ועוד 8 - 10 לאווים.
מתחיל לרדת במדרגות. ויש הרב מאד מהן.
למטה תחנת ביקורת צ'ארלי. ההוראות שלמעלה ניתנו בעל פה, הפעם כתובות על הקירות.
אני ניפרד מהסכום הנידרש,
ואז אני ניכנס.
אור ואש וצליל ותימרות עשן. לא לגמרי בסדר הזה.
המוזיקה חזקה וטובה. לא עכשווית. אבל ממש להיטית.
מול העיניים מסכים שטוחים.
אני לא חסיד העולם. יודע מה זה פורנו. אבל הפורן במסכים בוטה, מזויף, מצולם רע ונוכח כל כך. קשה להסיר ממנו את המבט.
באותה תקופה איני מעשן, כזכור, רק משנורר, אבל לי, שבחיים לא התלוננתי על קצת עשן, מרגיש עצמי כנחנק.
מולי עמודים. Wow כמו בסרט אמריקאי. מסביבם מתפתלות אחיות של אותן מקבלות פנים מלמעלה. הלבוש נע בין שחור לקצת יותר חשוף, למתאמץ מידי, למשתדל מידי.
בתווך אי של בר.
הברמנית מתנועעת במכנסוני עור קצרצרים, בחזייה קטנה שתואמת את השדיים העוד יותר קטנים שלה, ובקולר. אהה, את זה אני כבר יודע, שזה אומר שמישהוא או מישהיא כבר כרע ברך ולחש לה בקול גדול: "הרי את מקולרת לי, וגו' " . קשה להסיר ממנה את העיניים. היא סקסית, חתיכה, לבושה במינימום ההכרחי, ואיך שהיא מתפעלת את האי: משקה מימין, נושקת לשמאל, מתחבקת עם ההוא, מוזגת להיא, גובה תשלום. המרץ והיעילות שלה מרתקים. גם האינלבוש שלה. האם ככה מתנהגת שפחה?
לאט לאט, כמו אחרי שעושים לך בדיקת ראיה עם הרחבת אישונים, עיניי נפקחות ואני מתחיל לחשוב שאני מבין מה כאן קורה.
בחור שמנמן, שלא אגיד שמן, לבוש בבגדי אישה, עם פיאה ומשקפיים כהים, צועד מעדנות בין שתי נשים מאד מאד חשופות. נכנסים לכאן עוד גברתנים שמובלים בתיאטרליות מודגשת על ידי נשים שבריריות, כששרשרת ברזל כבדה קושרת קולר גברי ליד ענוגה, נשית.
אני מת לעשן. אבל אני לא מכיר אף אחד. אין לי ממי לשנורר סיגריה. שם בפאב הכפרי פשוט ניגשתי וביקשתי. פה הרצפה הדביקה (ממה, לכל הרוחות) מדביקה אותי אל עצמה. אני קפוא. אמצע יולי מהביל בחוץ.
אני צמא. מתחיל לחשב לעצמי חישובים. עד כמה נקי כאן? היכן הם שוטפים את הכוסות. אני מחפש ברז מים ולא מוצא. מחליט שאני לא סומך על הברזים של הבירה הקרה. לא יודע מה התוספים שהם יכולים להוסיף למזיגה.
תנו לגבר גולדסטאר. בבקבוק. נקי. לא בכוס.
יש במה קטנה. רוקדים גם עליה. המוזיקה מעולה, סוחפת. מערכת הסאונד מעוותת. טוב, אין לי יותר מידי ציפיות. אני עמוק בדאון טאון תל אביב.
מחפש מקום להניח את התחת שלי. כל המקומות תפוסים. "אנא המתן ותיענה על פי התור", או משו כזה, אומרת לי החשופה הזריזה בבר.
העיניים שלי משחקות חתול ועכבר עם המסכים הכחולים. הסרט הקודם נגמר. עברו לפוט מסאג' של שתיים באחד. את זה אני דוקא אוהב, אבל לכל השדים והרוחות, איך מצאו סרט כל כך מזויף ולא מגרה. הנוכחות של הסרט הכחול משתלבת עם המוזגת החיננית המקולרת, מענין למי. אני מרותק לעד כמה שהיא עובדת ברפרוף וביעילות. מעניינות אותי העדפותיה המיניות.
בינתיים אני תר. הדבר היחידי שאני זוכר מההסבר שנידבה לי החמודה שסיפרה לי על המקום, הוא מבוך. אני אוהב לפתור מבוכים. אני מגיע לוילון האטום שם אומר לי בן דודו של איווט - שר החוץ במדינה של מעלה, למרות שתחילת הקריירה המקצועית שלו, היא להיות דורמן במועדונים (אולי מהסוג הזה) - שהמקום מחוץ לתחום עבורי. מי כן? אתם ודאי מנחשים את התשובה; נשים או זוגות.
אמשיך לָתוּר.
נס קטן קרה כאן. התפנה מקום בקצה הבאר. בפינה. אני אוהב פינות של באר, רק שזאת קצת מוסתרת. קשה לי לעקוב מפה אחרי מעלליה של החצי לבושה שמלהטטת בבר. ושוב : לזה היא מדביקה נשיקה, עם ההיא ,היא מעבירה חיבוק, מורידה וחולבת את ברזי הבירה, גובה כספים - אלופה.
מאחוריי ספסלים. אולי כיסאות. לא חותם על כך. אישה מלאה ודשנה - יושבת. מצידיה שניים שמלטפים לה את הרגל. בכל ליטוף ידם מטפסת מעלה מעלה. היא להפתעתי נישארת אדישה. על הנדנדה (כמה מתוק לפגוש נדנדות בעומק האדמה), מתנדנדות הילדות. בגילן הן מינה סתם שכחו מתי ואיך היו ילדות חמודות ותמימות. אבל הלילה הן מחופשות. עם צמות וביריות. אחלה גן שעשועים בעומק האדמה. המוזיקה טובה. אבל אין לי כוח לקום ולהתנועע. היום אני צופה. זוכר את ההנחיות שקיבלתי, לפני מסיבת הסווינגרים אליה לא הלכתי כי לא הוזמנתי : לאט, רק כמה שמתאים, בלי לחץ, בסבלנות.
עוד גברתן, אולי הוא הגדול והחסון מכולם, נכנס פנימה מובל עם שרשרת שקשורה לקולרו. כן, גם הוא מוחזק על ידי צעירה שאם היה נושם נשימה גדולה, היתה עפה ונדבקת לתקרה. היא מכניסה אותו לכלוב. רק כרגע נגלה בפניי הכלוב הגדול הזה. כל מבט שלי מגלה לי עוד שעשוע חדש במרתף הדאנג'ן הזה.
העזתי. שנוררתי סיגריה. אני תורם את מנת חלקי המאד צנועה, לעשן התופת שממלא את לב המאפליה. הבירה עושה את העבודה ואני חייב לשירותים. זה הרגע בו אני נזכר היכן ממוקם הדאנג'ן הזה. התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עיר החטאים ללא הפסקה. הצחנה בשירותים, היא כמו של השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה, שרבצו מאות בודדים של מטר מכאן. לחילופין אני יכול להפליג בזיכרונותיי לבית שימוש הודי טיפוסי. אני נזהר שלא ליגוע בכלום. הכול חשוד בעיניי. כשאני פוסע במועדון, אני צריך להרים את כף רגלי גבוה, כיון שהרצפה מדביקה אותי לעצמה.
להפתעתי הרבה, המקום בפינה עדיין מחכה לי.
הנה סופסופ, אני יוצר קשר. הבחור הצעיר שלידי, משאיר על הדלפק לצידי את ארנקו ומפליט לעברי בלי מילים: "שמור לי עליו". מה לשמור לו? אני רוצה להתחפף מפה. מיציתי את הסיור שלי. מספיק בשביל פעם ראשונה. הרי כבר הבנתי. הכל מתרחש במבוך, והמבוך נמצא מחוץ לתחום עבורי כי אני לא אישה, תודה לאל, וגם לא חלק מזוג. אני רוצה הביתה. אבל מה יהיה על ארנקו? דמיינתי לעצמי שהוא ביקר עם היושבת לימינו באותו מבוך, אבל כשחזר, שאלתי אותו: "ככה משאירים ארנק?" . "לא,זה רק נרתיק הטבק", ענה.
בשביל פעם ראשונה שמחתי מספיק ,הופגזתי די. יאללה סוף למסיבה. הגיע הזמן הביתה.
ואז , על הבמה מהצד השני של הדלפק , נדלק זרקור חזק עד מאד.
ואז התחיל הפרק השני, האחר, בסיור הלימודי שלי.
על במה , שקודם לכן לא הבחנתי כלל בקיומה, עומד בחור צעיר, נראה כמו ג'ובניק לבנבן, או תלמיד תיכון מחוצ'קן, ומלפניו ומצדדיו, ומכל הכיוונים, עומדות שלוש נשים. ובכן - אי אפשר להתעלם מנשיותן, שפורצת מכל פיסת בד שהן עוטות במקומות האסטרטגיים. ביד כל אחת מהן מוחזקים לא פחות משוט רכיבה, כמו אילו שרואים בסרטים תלויים באורוות, מוטות מכל מיני אורכים, חבלים, סכינים.
תשומת לב כל המרתף הדחוס הזה פונה אל מרכז הבמה. אל מיקוד הפנסים.
רק במבט שלישי אני מבחין שהבחור הלבנבן ערום כולו.
הנשים שסובבות אותו מתחילות להפליא בו את מרכולתן, את מכותיהן, את אלימותן הלבושה ביגוד מינימליסטי. יש כאן זמרת מובילה. היא נותנת את הטון. שתי האחרות, נותנות קולות רקע, הם זמריות ליווי. הן מגישות לה את מה שהיא מבקשת רק במבט. בלי לומר מילה. אחת מהן אוזקת את שתי ידיו וקרסוליו בשרשרת אסירים גסה, לצלב של ישו, שלפתע פתאום צץ מאחוריו. המוזיקה במרתף פסקה. את החלל מילאו שריקות של שוט שמצליפות באחוריו, בטנו, תחתית ביטנו. אליהן בתיזמור קצבי נוספו שריקות המוטות הארוכים, קיין, כך נאמר לי, שחבטו ודשו בבשרו. אין ספק שהבחור ספג בשקט. אין ספק, שלבנבנותו החליפה צבע לוורדרד, אדמדם. אנשים זזו מול הבמה באי נוחות. אורחות של המקום, כי לא רק אני הייתי כאן בסיור תיירותי, לחשו בקול רם לבני זוגן : "בוא נלך מכאן", וקפאו במקומן, מרותקות להתרחשות.
"ספלאששש." "פלללאק". "פיששש". המהלומות ניחתו על בשרו המקבל צבע של גרמניה שנצלית בשמש של חופ-ים, שוב ושוב. הסובבות אותו, מלכות בעיני עצמן, התפתלו סביבו. צבטו אותו בפיטמות. משכו באיברו. עשו לו הכל כדי שלא יהיה לו נעים. האמנם לא היה לו נעים?
הבחור נראה סובל מאד. ספוג באלימות, עזוב בעליבותו העירומה, או אולי עלוב בעזיבותו המוקפת, מול צופים כל כך רבים, או שמא הוא בכלל נהנה.
חוץ מהתמגנטות אל המראה, צצה לי בראש מחשבה, שבאותו רגע הפחידה אותי מאד:
מה יקרה אם מה שקורה על הבמה ירגש אותי? האם זה יגיד משו על העדפותי המיניות? האם חיי הולכים להשתנות וגם אני זקוק לקצת הרבה קשיחות שאינה משתמעת לשתי פנים, כדי להתגרות? האם גם אני כמו אותו בחור, אוהב להרגיש את השוט צולף לי בבשר. מי אמר שהוא נהנה, מי? מה הוא עושה כאן? האם יכול להיות שכל המופע הזה הוא הצגה משלהבת? האם משלמים ליצור המוכה? "עבד" שחוטף מכות רצח. האם משלמים לחתיכה הראשית ולשתי בנות הלוויה שלהן? מה אני עושה כאן? מתי אלך מכאן? אני חייב לעוף מכאן. לא טוב לי כאן. חייב לצאת מכאן.
ההתעללות בברנש נמשכה. אפשר היה לשמוע את אנחותיו. את הצלפות הקיין. את רחשי המהוגנות בעיני עצמן שבקהל.
הסכין שהעבירה הבחורה הראשית צמודה לעורו, שורטת בבשרו, החלה להזליף קוים מתארכים ארגמניים.
מצבטים ועליהם משקלות נתלו על פיטמותיו.
הדחיסות של המקום, החלה לפלוט אותי מתוכה.
זה התחיל לעבור את גבול הטעם הסביר בעיניי.
יצאתי משם צמא. במכונית חיכה לי בקבוק של מים.
בבית חיכתה לי מיקלחת רותחת.
כל התחפושת השחורה נכנסה מעושנת ומצחינה, לתוך מכונת הכביסה.
חלום נעים מילא את שנתי.
אחו ירוק, כבשים עם פעמונים,
פלג מים זך.
תודה לאלה שאיני מוכרח
להרגיש על בשרי
את כל מה שראיתי,
באותו מרתף לילי,
מטרים בעומק האדמה
עשרות מטרים בודדים מרבי קומות רבי טקס בישבן.
ונוצצים.
1.תודה לשי ששולל בעיקרון את המחשבה שאפשר לדוג כאן דגיגה שפויה ואפויה, אבל האיר את את עיניי, שכתיבת התודות כאן, עשויה למהול במעט את הרוע, הניבזות וההשפלות שהם חלק בלתי נפרד מהאתר המוזר הזה.
2. תודה לר. ששאלה אותי בפשטות מה נחמד שכמוני עושה כאן, ופתאום , אאוט אוף דה בלו, היתה לי תשובה. וכבר כמעט שכחתי אותה. את התשובה. את ר. אני עדיין זוכר. בינתיים לטובה, אבל אינלדעת מה יילד יום. ולילה.
3. תודה לעיתון הארץ, לא פחות, שמצא מועדון פטיש ששווה בדיקה. Gagarin club TLV. מוזרים השמאלנים האילו שמתעניינים בשונה, במוזר בצדדי.
4.תודה שאני מסתחרר , אבל לא מתבלבל (יותר ממה שהמשטרה מרשה) מגחמותיהן של שרוטות ששורטות שריטות שאינן מורשות.
5. תודה לג'ינג'ו שמקפיד לבקר ולציין כל פינה נעימה בבית הצומח שלי.
6. אבק ברוח . זה מה שכולנו.
יום 15 - תודות.
1. תודה לי. , גבר, שמצטרף לא. סוג של מנחה, שמראה לי , שגם גברים, ולא מהכלוב, יכולים להיות נעכסים, כמו אחרונת החתולות שמגלגלת אליי עיניים, מרימה את הזנב, מגלה את חור התחת, ופולטת זוהמת ביבים, שאללה יוסתור.
2. תודה לג'. חברה. מתה כבר לבוא איתי לדאנג'ן. רוצה אבל פוחדת. בינתיים הפחד שולטטט. אבל היא חברה של אמת. איתה אני יכול לקבוע להיפגש , גם במירוץ עם 20 אלף רצים, בלי טלפון, ולמצוא אחד את השני.
3. תודה לשיומי הזקן שלי, ששבק, ומזכיר לי שפעם החיים היו מאד שונים. בלי ווטסאפ.(ענין של 3-4 שנים). בלי פייסבוק ומסנג'ר(ענין של קצת יותר). בלי טלפון נייד (נניח 20 שנים?). בלי מייל( 25 שנים). בלי פקס( שהוא כבר פאסה בפני עצמו.
טלפון קוי.אפילו לא אלחוטי. פטיפון ותקליטים. מכתב עם בול.
ולא , אני לא נוסטלגי. ולא, אני לא מתגעגע. א
אבל הסתדרתי אז.
יותר/פחות טוב מהיום?
אינלדעת.
4. תודה על כל קמט. כל שערה שמאפירה. כמו שאמרתי היום לה. : למזלי הטוב, אני משתבח עם השנים.
5. לאהוד בנאי. : בלי גבול- אינגבול לשום דבר.
6. מודה שמכיר את השיר הזה כבר 15 שנים, ואף פם, לא חשבתי שנכתב עליי. אבל אוהב אותו כאילו נכתב על אחד שכמותי.
יש גבול לשנאה- אין גבול לאהבה.
גבולות
אהוד בנאי
מילים ולחן: אהוד בנאי
הוא כבר לא כל כך צעיר, יותר מחמישים
והוא עובר זמנים קשים.
נלחם עם השכן העצבני על החצר
כל אחד אומר למות, אבל איתך אני לא מדבר.
הוא לגמרי לא שקט, חי על הקסט
אף פעם לא יודע מה הוא בעצם רוצה
מקלל ומתנצל, משתולל ומתקפל
הוא בוכה לבד בלילה, כשאף אחד לא מסתכל.
קם כל בוקר ורואה שהלילה מתמשך
לא זוכר מאיפה בא ועכשיו לאן ילך
מתהפך מצד לצד, קרוע מבפנים
מבולבל ומפוצל, הוא חי על כדורים.
אין לו זמן לשבת, לאכול כמו בן אדם
את הכל הוא שם בפיתה, טס בכביש לפני כולם
עוקף מהימין, אחר כך שובר לשמאל
היה רוצה להתיישר אבל כבר לא ממש יכול.
ביני ובינך, בנינו לבינם
בין חושך לאור, בין יבשה לים
בין קודש לחול, בין המתוק למר
בלי גבול, אין גבול לשום דבר.
יש גבול ליאוש, אין גבול לתקווה
יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה
יש גבול למציאות, אין גבול לחלום
יש גבול למלחמות, אין גבול לשלום.
מדי פעם הוא נזכר איך כשהיה צעיר
היה חלום, היתה תקווה באופק הבהיר
אבל עכשיו הוא רואה עננים של חרדה
והוא רץ מיד הביתה אחרי העבודה.
טבוע בתוך פקק, חסר אונים, צופר בזעם
מדליק את הרדיו וחושב רק על זה, רק לא עוד פעם
מעשן כמו קטר, דואג לילדים
והדרך אל ליבו כבר רצופה מעקפים.
ביני ובינך, בנינו לבינם...
מילים לשיר גבולות - ענה לי - אהוד בנאי
ענה לי
(2004)
תודות סופ שבועיים
1. תודה שהגעתי לסוף 2018, ולותק שלי בחיים, כדי לגלות שמנחה של סדנה יכול להיות ממש , אבל ממש, לא נחמד. כשאני מדבר עם יעלת החן, הוא מסמן לי משהו בפניו ( רצה לרמוז לי שלא מדברים, כשחלק ניכר הרקדנים רוקדים ומשוחחים אחרי שעתיים של סדנה). כשאני מסמן לו שלא הבנתי, הוא פשוט חוטף לי את היעלה, ופוצח איתה בריקוד. 1-0 לי. למה? כי כול כאלב ביג'י יומו. וגם כי נזכרתי במשפט הידוע: אם תפגוש בבודהא בדרכך- הרוג אותו.
2. תודה למטוסית הצנועה שלי, שדהרה כמטחווי קשת מעזה, בגשם, עם מגבים עובדים, עם מזגן שמפשיר את האדים, במהירות שיוט של 170 קמ"ש. אינלדעת , אם השלילה לא דופקת לי כרגע בדלת.
3.תודה לאהוד בנאי על דיסק מופלא "ענה לי". ובייחוד על שניים. "גבולות"- שאולי שמתי בפרופיל שלי. "הופעת מילואים"- שהתנגן פעמיים, ובכל פעם הביא דמעות ששטפו לי את הנש(י)מה. יכול להיות שזה האלבום הכי גדול שלו? השיר על סטארטר. על מאיר אריאל - אהוב משותף, היברומן, ברוקלין, אש המופלא, והיום.
הופעת מילואים
אהוד בנאי
מילים: אהוד בנאי
לחן: אהוד בנאי וגיל סמטנה
ממוצב למוצב זמר וגיטרה
סוחב בידורית שר על ארגז,
רגע לפני מתיישב לאכול
חביתה מקושקשת.
הטבח מחייך, המשקי"ת אומרת:
"זו תהיה הפתעה, הם נורא ישמחו,
תאכל, הם כרגע בדרך,
יש לנו כאן עשרים לוחמים בערך."
הטבח שואל: "אתה שר מזרחית?
אולי תביא איזה זוהר ארגוב"
אני חושב לעצמי: למה לא,
אם זה יכול לעשות להם טוב...
והנה הם באים ללא גוף
מאירים כזוהר הרקיע
החלל מתמלא אור נרות נשמה
והגיע הזמן להופיע.
המשקי"ת אומרת: "כדאי שנתחיל,
יש עוד הופעות, צריך למהר."
הטבח אומר: "יאללה, ג'ינג'י, תן גז,
החבר'ה עייפים, נו, תתחיל לזמר."
פורט בגיטרה לא יוצא לי שום צליל
דממה עמוקה מתמשכת
שיירה ארוכה על נתיב מסוכן
שיירה לאיפה את הולכת.
אור נרות נשמה
לא עוזב לא עוזב
מהבהב
ולפתע קול נפץ, הם יוצאים בריצה,
אני נשאר שם בחדר הריק,
הטבח מפהק, המשקי"ת אומרת:
"לא נורא, זה קורה, תהיה פעם אחרת."
מבול יורד עלינו עכשיו
מפסגת לבנון עד סיני
פורט בגיטרה ושר לטבח:
"ים של דמעות בשתי עיני."
אור נרות נשמה
לא עוזב לא עוזב
מהבהב
שיירה ארוכה על נתיב מסוכן
שיירה לאיפה את הולכת.
1. תודה שנדבקה אליי רק קרציה אחת וחצי, ביום יחסית ארוך בכלוב.
2. תודה לד. שהנעימה את לילי ואני את שלה והפתיעה ושימחה בנועזותה.
3. תודה לאוכל הטעים והמזין.
4. תודה למי-רוע-לה שפטרה אותי מנוכחותה ןעזרה לי לצאת לדרך חדשה.
5. תודה לפגועות פגיעות שנפגעו, ובפגיעות הן פוגעות כמו פגע רע. תודה שהזכרתן לי שאני מושך אליי את המיטב בנשים.
6. תודה לאוכל המזין והמעשיר שזללתי ממנו, לכל אורך השבת הכה ארוכה הזאת.
7. תודה לכל החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ.
8. תודה ליום גשום במידה, יבש במידה, חמים במידה, נעים במידה, סגרירי במידה, יצירתי במידות רבות.
9. תודה ל"דלת אחת נסגרת - שתיים נפתחות"
10 תודה לתיקווה.
11 תודה לתלוניוס מונק.
