סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שם זמני

בהתהוות. עושה ענין .בונה בנין.
לפני 4 שנים. 2 ביוני 2019 בשעה 1:31

"מעניין מה גרם לשינוי: הויטמינים? ביקורי הארוך? הפדיקור?", היא שאלה אותי כבר אחרי שנפרדנו, אחרי שעוד עמוק בלילה הקודם אותו בילינו בצהלולים, הציפורים כבר השמיעו את ציוציהן הראשונים, אמרתי לה, "משהו משתנה."

אינמצב שאתפוס את השינוי.

כי אינמצב שאצליח להסביר מה היה ומה הווה. מה היה לפני השינוי ומה כעת.

אולי הכל בעצם התחיל בפגישה עם רופא הנפש המיטיב שלי שמלווה אותי בעיקשות ובנחישות, כבר 19 שנים, וטורח בכל שישי לשלוח לי ברכת "שבת שלום", עליה אני מתחכם ועונה: "שבתשלוםומבורכת, לך למשפחתך, לכל מכריך ומטופליך ולכל עם ישראל והעולם כולו" ואז מוסיף שורה או 10 תחת הכותרת : דוח מצב.

הדוח הפעם היה מקוצר: חרדות. אינאונים. בקושי עושה את מעט הדברים להם אני מחוייב.

 כבר היינו במצב הזה. מינה סתם עוד אהיה. לא בשליטתי. כבר עשרות שנים. אין סכנה מוחשית לחיי. אני מרגיש שאני על קצה צוק, ממתין למשב של רוח שיפיל אותי לתהום, או בלשון פחות ציורית, מחפש את הכפתור עליו אלחץ כדי, שיפלוט אותי מהעולם הזה והמכאובים שקשים עליי. מצומצמים יחסית למה שהיה פעם, מעט פחות מטלטלטים, אבל עדיין, כאילו שגורמים לי לחפש את "הכפתור הזה שרק אתה יכול לסגור", "כי יש איזה כאב שאני כבר היכרתי יש איזה חיים שאתה לא היכרת". היכרתי יודה. היכרתי. כוח הסבל שלי הוא דק כמשאה של נמלה. אני מוכרע מהבל רוח. ממחשבות שווא. מאמונות שגויות שמתחפשות לאמיתיות, צודקות, נכונות ומוחלטות כאילו שמולן אני יכול לקרוא את עשרות הפתקים שמפוזרים לי ברחבי הבית, מכונית, במשרד, ובם כתוב, ואני הייתי הכותב. תמצות שלהן טבוע לי על הבשר החשוף כמו בממנטו, כשהגביור הסובך מאמנזיה, חורט בבשרו את המסקנות הודאיות , עד שיבוא הזיכרון ויימחה כמו קו של גל על חוף הים:

"כשאתה במצב ירוד, נמוך, שפוף, אודיל'ה חמוד, כשאתה במצב שמיכה, מתרחש במוח שלך באג. הקטע עם הבאג הזה שהמוח שלך פולט מחשבות שגויות, שטויות, הזויות, תועות. העוד יותר קטע עם הבאג הזה שהמחשבות הללו מצליחות, למרות שאתה קורא כרגע את הפתק הזה בהבנה ובתשומת לב יתירה , להתחפש למחשבות ממשיות, מוחשיות, ודאיות, נחושות, וכן, מוחלטות.

כשיחלוף המשבר, והוא תמיד חלף, 30 שנים שהוא חלף, ו99% שהוא יחלוף, אתה תחזור להיות אדם ככל אדם אחר. מתמודד. נאבק. צוחק. בוכה. חי" כתוב. נשבע.

"איך יכול להיות" שאלתי את הרופא, "איך יכול להיות שאני קורא את הפתקאות הללו ובכל זאת מאמין לשקרים שהמיינד או השד יודע מה שלי מיייצר?"

למרות שהוא רופא מכובד במראהו, הוא אוהב לספר לי בדיחות. קרש בד"כ. הוא איש של פעם. בעולם סלולארי הוא עדיין משתמש בטלפונייד של נוקיה ללא חוכמה וללא אינטרנט, ויש לו במגירה עוד 2 ברזרבה למקרה שהראשון יתקלקל, והוא לא מחליף את הראשון, למרות שכבר תש כוחו, כי "אני קשור אליו, אודי'לה"

"איש אחד הזמין באי –ביי, (משם הוא מצליח לקנות טלפונים טיפשים של נוקיה?) ביצה ותרנגולת. כעת הוא ממתין לראות מה יבוא קודם."

אז מה היה קודם אתם שואלים ומה עכשיו?





 

 

מה עכשיו
צביקה פיק 
מילים: מירית שם אור
לחן: צביקה פיק

 

הכרתי את כל האנשים 
חיפשתי את מה שהם מחפשים; 
היו לי המון המון כיבושים 
"שיחקתי" אותם עם כל החושים 

אז מה עכשיו? מה עכשיו... 
כן, כן... 

הייתי בכל המסיבות, 
שרפתי את כל הלבבות; 
היו לי המון המון אהבות, 
אני כבר יודע את כל התשובות 

אז מה עכשיו? 

הגעתי לכל המקומות, 
טיפסתי על כל הסולמות; 
הגשמתי את כל החלומות, 
קטפתי המון שושנים אדומות. 

עברתי את כל החוויות, 
היו לי המון המון תכניות; 
טעמתי מכל ההנאות, 
נמאס לי מכל השגעונות!

המראה
(1980)


 
 

Agate - איש: דוק, כואב לי שם
הרופא: אז אל תלך לשם

מזדהה עם מה שכתבת, ולא ממש חוזרים להיות אותו דבר כל פעם שיוצאים מזה
לפני 4 שנים
דור 2​(אחר) - לגמרי.
גם את הבדיחה הזאת מספר הווטרינר הנ"ל= וטרינר זה שם חיבה עבורי.
נעים שהבטחת וקיימת.
לפני 4 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י