שתים עשרה וחצי העוקבות שלי, עברו אליי לפייסבוק. אבל מה שיפה זה, שהן ילדו ילדים, הזמינו את בעליהן, גרושיהן, המאהבים והמאהבות שלהן, השולטים שלהן וכן גם את השולטות.
והם, מפתיעים.
לא קמצנים כמו כאן בתגובות ולייקים.
הם מלייקקים ומחבבים, מגיבים, נותנים עצות (לא שביקשתי), טוקבקים. שמח ומבדח.
מתחיל להסתמן, שהגיע הזמן:
לגבות את הפוסטים המוצלחים שלי (לא כולם היו כאילו, אבל מצד שני, גם לא מעט מהם)
לעשות אדפטציות מתאימות לאילו מהם שמתאימים לקהל הרחב,
ולעבור דירה.
בינתיים מכין את הבית החדש:
מגבה את כל שעל המחשב הבאמת דור 2 שלי (דור הפנטיום, ווינדוז 7), זה ששירת אותי בנאמנות כבר מלא שנים , ומקרטע כבר שנתיים.
מתקין תוכנת וורד (אופיס) על הלבן החדש הנוצץ, HP i5, שד משחת , מהיר תגובה, בלי מיקלדת שמקפיצה לי כל הזמן את הסמן, תקלה שהיתה ל LENOVO הישן ממש מהיום הראשון, ולא משנה שחזר למעבדה שבוע אחרי שנקנה, הותשתי משירות הלקוחות והתרגלתי. אני אוהב שהדברים סביבי אינם מושלמים. ככה אני יודע שאני עדיין בחיים.
מעביר את כל מה שעל השחור הישן המקרטע, סוס עבודה שמתחמם, וכ"כ אוהב אותי, כך שהוא אינו שובק(knock on wood, חמסה חמסה עליכום) - ללבן החדש, או אולי להארד דיסק חיצוני.
מארגן בחדש תיקיות:
תיקיית כלוב עתיקות.
תיקיית פרפראות. ורפרפות.
ושאר הדברים: ההצגה, הספר, כתיבת הבוקר.
ואת הבית החדש אני לומד כרגע.:
גיליתי שכדאי להוסיף שיר, שיופיע ממש אחרי כמה שורות, לא כמו כאן, שעד שכבר, ואם בכלל, הצלחת לגמור* את הפוסט הארוך והמייגע שלי, אין לך כוח לשמוע את השיר שבד"כ נבחר בקפידה, כמו שהשתדלתי להקפיד על כל מילה. למרות שכלוב. למרות שרק 12.5 קוראות. למרות שלכאורה לא ממש חשוב.
לי זה היה חשוב.
בודק האם הקפה דה מרקר עדיין מארח עוברות ועוברי אורח (מהמר שהקפה שם קר ומעופש). הבלוגיה של תפוז, שהביאה אותי לפני שנים ל"פורום פנטזיות מיניות" ול"פורום דור שני", ניראה לי שכבר לא קיימת. בודק האם לפתוח דף פייסבוק חסוי לפוסטים שלא בא לי להיות מזוהה בהם. פוסטי כלוב. לייט. קליל. ממש כמוני.
דף פייסבוק ספרותי, להתאמן בפרקים לספר שנכתב ממש בימים/שבועות/חודשים אילו. לבדוק קטעים לסטנדאפ המתעבה.
מתנגן לי בראש שיר פרידה. אפילו שניים.
לא ניפרד. עוקב אחרי לפחות אחת שניפרדה לפני זמן רב מתועבות חייה כשיפחה חרופה ומנוצלת (עפי הבנתה). רואה שעדיין חשוב לה להיות כאן, למרות שאינה רואה עצמה חלק מהסצינה, חלק מהקהילה. עוד אחת אחרת, הכותבת הכי מפורטת שנתקלתי בה, הודיעה על פרישה, ואני רואה איך שהיא באה, מציצה, סוגרת ופותחת את בלוגה המפואר. אם בארזות כמותן נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר, שאף פם לא באמת השתייכו. ז"א - תביא לי קהילה, ואמצא לי את נתיב הבחירה. לא סובל את המקובלות המלויקקות. Been there, Done that. זאת כבר לא כוס התה שלי.
אני לא מתפלל בבית הכנסת: לא בחדר המרכזי המיוזע והריחני, על אף המזגנים, אנשים שמתפללים עומלים קשה ומגירים רטיבויות שלא מהעולם הזה. וגם לא בעזרת הנשים, הצחקניות ומרכלות. (הגברים למטה לא רק שהם מרכלים - הם מתמנגלים ורוקמים עיסקאות, ומזימות, תוך כדי תפילות, כאילו ואחרות.?)
לשיר של דורי בן זאב מתוך הסרט : דיזנגוף 99, לא מצאתי מילים חוץ מ:
"עוברים דירה, לוקחים גיטרה את הזיכרונות"
מישהי באה לעזור, לארוז את הקרטונים?
עוברים דירה
חוה אלברשטיין
מילים ולחן: חוה אלברשטיין
עוברים דירה
הרהיטים על מדרכה לפני הבית
כל התמונות כל הספרים
בגדי החורף והקיץ
כל החיים שחייתי
כל המקומות שהייתי
אני רואה כל כך הרבה
דברים מיותרים צברתי
אני קשורה לחפצים
לעד לא ניפרד אמרתי
כל הדברים שנלחמתי
כל המקומות שחלמתי
כל אחד נוגע מתבונן בהם עכשיו
איך
איך אני ממשיכה מפה
ולאן אני הולכת
איך לא חוזרים על אותן שגיאות
ומה לקחת לדרך
איך
איך אני ממשיכה מפה
ולאן אני הולכת
ועל מה אני עכשיו בשקט
בלי כאב לגמרי מוותרת
כמה מוזר להתבונן בחפצים
המוכרים לי
כל הסודות הזיכרונות
הסיפורים היקרים לי
כל המקומות שנכספתי
כל הדברים שאספתי
לאור השמש האכזר
הנה התהילה חולפת
הכוונית כבר דהויה
והכורסא כבר מתקלפת
יש חלודה וטלאים שם
יש חריצים וסדקים גם
כמה עייפים נראים חיי עכשיו
איך
איך אני ממשיכה מפה
ולאן אני הולכת
איך לא חוזרים על אותן שגיאות
ומה לקחת לדרך
איך
איך אני ממשיכה מפה
ולאן אני הולכת
ועל מה אני עכשיו בשקט
בלי כאב לגמרי מוותרת
ועוד מעט המשאית המלאה תצא לדרך
עכשיו הרגע להחליט פתאום האדמה בוערת
