שבא לי לכתוב ולשפוך הברקות
מעט ניצוצות, מעט תודות.
ולא לנסות לתקשר עם 2 וחצי הבנות שעדיין נמצאות כאן ערות מסיבותיהן.
חצי מהן רבע מגילי, (ואני לא גילני. לא, איני.)
רבע מהן, בעבודה.
ו רבע שכחו את החלון של הצאט פתוח,
אז הן כאילו ישנות, אבל בעצם הן ישנות
וכמו שכתבה שמינית מהן- זה גם לא ישנה.
איזה מזל ש:
היה כל כך מוצלח.
כל כך נפלא.
כל כך מדויק.
כל כך מבריק.
כל כך מפוקס.
כל כך גמיש
כל כך- כל כך.
ומחר, שזה כבר היום,
אקום לבוקר חדש.
בו שוב, הכל אפשרי.
התלבטות בין מודה אני של מאיר אריאל, לבין בואי הנה של צליל מכוון.
הראשון עלה לי בראש כשפתחתי.
השני בביצוע לא מוכר קפץ לרשימת ההשמעה.
אז
"בואי הנה, בואי לכאן, אני שולח לך צליל מכוון,
אחרי שנים של חוסר ודאות
בואי הנה אל המילים אל הקצב אל הצלילים,
מספיק חלום הפכי למציאות
שעץ בגן מלבלב זה לא כואב להתאהב
לכן, כותב ומנגן
וזאת סיבה מספיק טובה"
וגם מודה אני לפניך ולך.
מאיר אריאל
מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.
בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה.