לפני 15 שנים. 27 בינואר 2009 בשעה 21:25
מחשבות רעות, חוטאות לעצמן, כמו זאבה והירח במילואו אני נעטפת דם וחום ובדידות וכמהה ליד בתוך ידי, לקול עמוק ובטוח שאומר לי אהבה בדרכים עקיפות, תן לי כל דבר, תן לי משהו, עצם, דמעה, שאוכל לתפוס ולבקבק ולהתרפק על ימים שתמו שהיה בהם תוכן, אהבה, סקס, בכי, ריחות, נישוקים וליקוקים.
כל כך נמאס לי מהבדידות הזו. אני כל כך לבד. אני מרגישה כמו בנפילה חופשית, אני מאבדת אחיזה עם מי שאני, ומי שרציתי להיות, ושוקעת במעין אטימות פלסטיקית ונואשת דביקה וככל שאני נאבקת אני תקועה בה עמוק יותר. עם הבישולים שלי והלימודים שלי והמחשב והחדר והנקיונות ואני בסך הכל רוצה מישהו לישון איתו! מישהו שיכיר בערכי! מישהו לבכות לו, לצחוק איתו על שטויות. לעזאזל, זה בקשה הגיונית! מגיע לי, אני לא כל כך נוראית, באמת.
בסך הכל מישהו לישון איתו.
