עיני הרואות שעבר כמעט חודש וחצי מאז הפוסט האחרון, וסופת רעמים ברקע בתוספת תחילת תקופת המבחנים והעזיבה המהוללת של השותפות הקודחות במוח שלי, עבודה זמנית שמשלמת חשבונות ועבודה עתידית שתשלם בתקווה את כל שכר הדירה לשנה הבאה, חברות הן לא חברות, נשים הן עם חלש וטיפש שמסוגל לזנוח ידידות נפש בעבור התעללות רגשית ואחר כך עוד יש להן החוצפה לבוא ולבכות על מפתן דלתי, הפוסטמות.
התחלתי לאכול נכון שוב, ואני מגלה שזה קשה יותר מחוץ לבית. המטבח לא מטבח, הקומקום מקצר והנמלים מוצאות כל פירור סורר.
מפעם לפעם מהבהב אבי במבוכתו, הילד הקטן והמטופש הזה. אמי לעומת זאת, מראה סימנים של התאוששות, אולי סופסוף התבגרה אל ישות חכמה יותר, אוהבת ומכילה יותר. אולי כל זאת לא לי כלל, אלא לאהובה, אך זה משמח אותי לא פחות.
נכון, הצבעתי שמאל קיצוני, אבל אני פשוט שונאת ערבים. תגידו מה שתגידו. וערבים משכילים אפילו עוד יותר.
לפני 15 שנים. 30 במאי 2009 בשעה 18:25
