שושן ויש בו קוץ

ננה, אני מתגעגעת. לעוגיות שלך. למטבוחה שלך. לעיניים שלך.
לעגילים ולריח הצרפתי העדין שהיה באויר כשנכנסת לחדר, ובמגירות שידתך.
לקופסאות הכפתורים, למראה שלך רכונה על מכונת התפירה. למגזיני האופנה האיטלקיים ששמרת באדיקות.
לכל פעם שאמרתי "ראיתי היום חצאית מדהימה, אני חייבת להגיד לאמא שתקנה לי" ואת אמרת "איזה שטויות. אני יכולה לתפור לך בדיוק כזו".
לאפייה המשותפת שלנו. לצביעה, למלאכות הקטנות והיפות שהיית כה מוכשרת בהן.

התחלתי לבשל את תבשילייך, לשמחתה של אמי. כשאשיג תנור, מה שאני מקווה מאד שיקרה מתישהו בקרוב, אוכל גם לאפות את המציות המתוקות האלו עם האניס, שהולכות כל כך טוב עם תה של נענע ושיבה. ואז אוכל לשבת, לטבול את העוגיה (שאני אוהבת ממש לבנה, כמו חצי אפויה, ככה היא הכי רכה ומתוקה) בתה, לנגוס, ולבכות, מעצב הגעגועים אלייך, ומאושר, כי הצלחתי לשחזר את העוגיות המופלאות שלך.