שושן ויש בו קוץ

לא מגרגרת בהנאה.
לא מתלהבת היום, לא מאנשים ולא מלא-אנשים.
לא מקושרת מספיק, לא מוצאת את עצמי באוקיינוס המפחיד הזה. רוצה מאד לחיות בעכשיו, אבל העכשיו מלא באי בהירויות שמסתירות לי את האופק אז אני תמיד מוצאת את עצמי מטפסת על איזו גבעה כדי לראות יותר רחוק. ותמיד כשאני מסתכלת אני רואה דברים רעים.
אני רוצה לחשוב שאני רואה דברים טובים. אני בוודאי אומרת לעצמי כל יום, שאני הולכת לכיוון טוב, שאני לוקחת אחריות על החיים שלי, שמתי את עצמי בלימודים, אני משלמת על הכל מכיסי, אף אחד לא עוזר.
אבל זה לא בהכרח נכון. מה אני עושה בלימודים? אני מוציאה ציוני ביניים, אני לא מוצאת עבודה לאחרי הלימודים, אני זורקת את הזמן לים המאד סופי הזה שהוא החיים שמאחוריי.
כל מה שאני רואה כשאני מסתכלת על הגבעה הוא גבעה. היא לא גבוהה מדי. אבל היא שם, היא מכשול. כשאני מטפסת, ולפעמים מגיעים לי רגעים צלולים כאלה של טיפוס, אני רואה (תלוי בראות באותו יום) את עצמי לא מצליחה למצוא גבר. אני רואה את עצמי לבד, בגילה של אימי. אני רואה את אחיי הקטנים מתחתנים לפניי ואותי נבוכה בחתונתם. אני רואה את עצמי כמי שפורשת מהמירוץ כי מראש ויתרה, כי השחקנים חזקים מדי והתחרות קשה. אני רואה את עצמי באיזו עבודת ביניים שוחקת, חיה בשכירות, בעלבון תמידי.
עלובה, אך לא מעוררת רחמים, חוץ משל עצמי. עלובה כי יכולתי יותר. תמיד אפשר יותר, אבל לא תמיד אפשר להאמין שאפשר.
לא מתלהבת היום.