שושן ויש בו קוץ

למי שקורא אותי,

אתם יודעים שעברה עליי תקופה מוזרה, ובודדה, ולחוצה.
הגעתי לפסיכולוג, ואני עדיין מנסה לפתור את עצמי איתו, ולהתעלות על עצמי כאדם. להבין שהדברים שדפוקים בי נובעים מדברים אחרים שלא הייתי בהם חלק, ושלא הייתה סיבה שאני יצרתי לפגיעה הזו.
גם הייתי לבד תקופה מאד ארוכה. בכיתי, השתגעתי- למה, למה זה מגיע לי ומה עשיתי שיצר את הנתק הזה ביני ובין המין השני. ובכיתי לאמא, ובכיתי לפסיכולוג, ולסבא, ולחברות, ולידיד טוב. בכיתי נהרות, ממש לא הבנתי למה מגיע לי המחסור הזה במישהו שיחבק אותי ויסתכל לי בעיניים ויכיר אותי ואת כל השגעונות בי ויאהב אותם.

ואז הוא הגיע.

מתישהו בשבועות האחרונים חלה התפנית. שמתי לב שבכל פעם שאני מגיעה לפסיכולוג יש לי פחות נושאים לדבר עליהם. שיש לי קושי אמיתי להגיע למקום העצוב שלי. ולאט, ובבטחה, התחילו להתנקות אצלי רעלים. הפסקתי לכרסם את השיער, כי הבנתי בטיפול שזה מגיע ממקום של לאכול את עצמי למוות, של להפיג בדידות. התחלתי לעשות כושר, מה שגרר עוד שמחה. ויום אחד יצאתי עם חברים למקום של הופעות, ועליתי לשיר עם להקה באקראי, ואחד מהם ניגש אליי אחר כך ודיברנו. יש לו רקע דומה לשלי, מוצא דומה, אוהב דברים כמו שאני, ובעיקר מתוק כל כך.
הייתי בקריזה משך יומיים בחיכיון לטלפון ממנו. אבל הוא התקשר בסוף, וקבענו להיפגש. והפגישה הייתה אתמול.
יצאנו ליום הסטודנט. מהרגע הראשון שזיהיתי אותו במקום המפגש נחה עליי התחושה הטובה והמוכרת של חברתו של מישהו שיש לי איתו דיבור. מיד חייכתי, ולא הפסקתי לחייך עד חמש שעות לאחר מכן כשנפרדנו בחנייה. ועוד קצת אחרי בעצם. זה היה מפגש של נשמות, לא של אנשים. דיברנו כל הזמן, והוא הצחיק אותי והיה ג'נטלמן אמיתי והחזיק לי את התיק בכל פעם שרקדתי, אבל זה היה רק מבחוץ. הדיאלוג הפנימי בין שנינו היה מוכר, היה מכתוב, הסאבטקסט של המילים שנאמרו אמר כמיהה, ורצון להתקרב עוד, וצמא עמוק לדעת את הנשמה השניה.
ראינו את כל ההופעות, ועם כל הופעה הרגשתי שאני רואה את הזמן נפרש לאינסוף ברגע אחד שנעצר של אושר עילאי שאין כמותו. באחת ההופעות הגיע חבר שלו, ואני הבטתי לבמה (ישבנו בהופעה של ערבים, המוזיקה משכה אותנו לשם ופשוט התיישבנו) ושמעתי צלילים שהזכירו לי את הבית, הילולות, את סבא ואת סבתא ואת עצמי של פעם. דמעות חמות, דמעות של אושר נקוו לי בעיניים בזמן שהוא היה עסוק בשיחה ערה עם חברו, החזקתי את הברכיים והרגשתי את היקום רוטט. אהבה קוסמית שוטפת ומטהרת את עורקיי, צונאמי עצום ומכושף של אושר וברכה היכה בי ועטף אותי והשכיב אותי על חוף שטוף שמש של ארץ מוכרת, אך עם זאת נעלמה, שאת מרבית ימיי כיליתי במציאתה על מפות סתומות של נוודים שאת אוצרם כבר איתרו והשליכו. נסחפתי אל חופיה וחיוך על שפתיי, חיוך שלא מש מהן ואומר אני בבית. אני כאן, הגעתי.