שומדבר לא זורם.. שום דבר.
אני רוצה לצרוח. או לבכות. או לישון אפילו, או פשוט להתקפל בתוך עצמי ולהיעלם.
השיחות שלי איתו בטלפון אף פעם לא עובדות. תמיד אני מרגישה שיש משהו שהוא לא מספר לי. זה בטון שלו, שקט ומבוהל. אז אני לא מסכימה להיות צבועה ולהכריח עצמי לנהל איתו שיחת חולין, זה מעצבן אותי מדי. אבל זה קצת עצוב כי במערכות יחסים אחרות שלי היתה תמיד זרימה נפלאה בשיחה, בין אם טלפונית ובין אם פייס טו פייס.
הפוסטמה בת ה-18 צצה מידי שבוע, במקום המפגש הרגיל של כולנו, ואני רואה איך היא מושכת אותו לצד לשיחה. הלב שלי אומר לי- לא. אל תגידי כלום. האגו, ממש לא רואה את הלב ממטר, צורח עליי- מה את פראיירית?! תרחיקי אותו ממנה, תעשי לה מבטי רצח שתבין עם מי יש לה עסק. כל כך פתטית אני לפעמים שבא לבכות. לי, בא לי לבכות. מאוימת מכל אשה אחרת. אפילו מפקצה מטומטמת ופחות כוסית ממני. הייתי שמחה הרבה יותר במערכת יחסים פתוחה, לדעת שיש שוויון בכל רגע נתון, מהבחינה הזו לפחות.
הכל שחור ולבן אצלי, אפילו עכשיו, בגיל 24. מתי הגוונים של האפור נכנסים לחיים? מתי אני אוכל להירגע כבר מהקריזות האלה? מתי, אוכל להסתכל על סיטואציה ולמצוא רציונל, תחום ביניים מספק לכל הצדדים המעוניינים?!
עכשיו כבר פשוט בא לי למצוץ אצבע ולהירדם עם דמעות על הכרית.
לפני 14 שנים. 10 באוגוסט 2010 בשעה 20:04
