שושן ויש בו קוץ

על כל טיפ-טיפת אושר שמתעבה בצד החיצוני של זגוגית חיי, הנוזל הפנימי הופך עכור ומוצק יותר. תגליות חדשות שמניב לי חיפוש בחפציו, שקר גדול ומצחין מתדפק ואני יודעת שאם רק אפתח חריץ תתמוטט עליי ערמה של חרא, הוא כביכול אוהב אותי אך כיצד יוכל לאהוב אישה כשאינו סובל את עצמו? הוא ימשיך לשקר, אני אעמיד פנים שאיני יודעת עד ליום בו אלמד את כל הנסיבות והעובדות ואז אגיש לו אותן כך, בפניו, שייאלץ להתמודד עם זה הוא, ואני אעזוב אותו.
אבל אינני רוצה לעזוב, ואינני מבקשת להחריב דבר- וכאן המקום לומר שאינני חתולה אמנם, אך הסקרנות שלי סופה להביא למותו של הרומן הזה.

מחברת מהשנה שבה קשקש את שמה של אותה כלבתא בת שמונה עשרה מהפוסטים הקודמים. לא רציתי אותה הוא אמר. פחחח.
תדפיסים שמראים בלי צל של ספק שהעו"ש שלו בסדר גמור, ושלסבתא שלו אין גלגלים כמו שהוא טוען, אין לה אפילו הוראת קבע או העברה בנקאית. הבנאדם שיקר, מה שיקר. עיבר אותי. עד שסופסוף הרגשתי שאנחנו עוברים את התקופה הזוועתית הזו. שחשבתי שהאינטואיציות שלי טעו הפעם, ואין לי סיבה לחשוד שהוא מסתיר ממני דבר. נראה ששיפוט האופי שלי מעמיד אותי במקום הפעם, ומראה לי איזה סתומה הייתי להתעלם מהתחושות החזקות ההן.

בסוף זה יהיה רק אני, האגו שלי ותחושת הניצחון המרירה הזו. לבד.