שושן ויש בו קוץ

הוא נסע.
מה אומר, מרגיש כמו נכרת ממני איבר.
כמו מכבש מוחץ את האויר מתוכי בכל נשימה.

אמנם, אני מבינה בשכלי שכל יום העובר מקרב אותי אליו יותר.
כל יום שעובר הוא עוד יום פחות שנאלץ לחכות להיות שלובים שוב.
ובסופו של דבר,
גם לחלוק בית משותף וחיים משותפים.

אך הכאב, כאב הגמילה המטרף שפקד אותי מאד נסעת, יקירי, אהובי עד המוות,
הוא לא מבין כמו השכל
את ההשלכות.
הוא רק כואב,
בגסות.
ונינה סימון רק עושה אותו כואב יותר.