שושן ויש בו קוץ

מה לכל הרוחות מעוור אותי כל כך?!
למה אני נשארת אם כל מה שנותר לי הם הישגים שהשגתי בזכות עצמי,
ורגרסיה מכאיבה מהצד האחר,
ולא כיף לי להזדיין איתו,
ושום דבר לא מדליק אותי בו,
ואני שונאת את המשפחה שלו, וחושבת שהם אנשים קטנים עם חלומות מטופשים והחלטות שגויות,
והנשים שם חלשות ולא מוכנות להרים את עצמן,
והגברים שם חושבים שהם משהו משהו והם אכזבנים מקצועיים.

אני שומעת אותו בטלפון, עם אחותו, מנסה להרגיע אותה. היא בוכה, כי היא מאוהבת באיזה פרח, והאבא לא מסכים לה להתחתן איתו.
ממש קזבלן.
ובא לי להקיא מאיך שהוא מדבר איתה,
כאילו הוא מדבר איתי
אם אני הייתי שם הייתי מעיפה לה שתי סטירות ואומרת לה, נשמה, כמה זה כבר לשכור דירה? את עובדת, נכון? תעיפי את התחת הפרזיטי שלך מהבית של אבא שלך, את כבר לא ילדה ולא קטינה, ועזבי שאת השנים שהיית אמורה לתת לצה"ל נתת לערס הזה, שהחזיר אותך בתשובה כדי שתהיי השפחה הדתיה שלו.
צאי משם, מגיע לך יותר מזה. למה את מתעקשת להישאר מפגרת?
ומה הוא אומר?
אכלת היום? אל תבכי. תירגעי, תנשמי עמוק. תשתי משהו. להזמין לך פיצה? (כוס אמא שלו). לכי למ', היא תרגיע אותך קצת.

אני לא יודעת אם הוא מכעיס אותי כל כך בגלל שאני כבר לא אוהבת אותו או שאני לא אוהבת אותו כי הוא מרגיז אותי כל כך.
ניסיתי, בחיי שניסיתי את כל הטריקים כדי להדליק את עצמי איתו.
ניסיתי הכל,
וכל פעם אני פשוט מגיעה למסקנה שזה פשוט לא הדבר הגדול ההוא, שכל כך חיכיתי לו כל השנים. אין פה אהבה חוצת אוקיינוסים ומשוגעת. אין פה סערות חושניות ואת ההרגשה שזה תאום הנפש האובד שלי.
יש פה הרגשה של משהו שהיה יכול להיות טוב, אם הוא היה שלם. וכל מה שיש זה רק גבר חצי אכול.