לא מצליחה כבר להכיל את ההתמכרות הזו שפיתחתי להרס עצמי.
יוצאת למועדון ומרגע שנגמר לי הדרינק הראשון (או קודם) לא מסוגלת להינות כמו פעם מהמוזיקה, מהמקצב, מהאנשים.
חושבת רק על איך לשפר לעצמי את החוויה. איך לצאת מעצמי ולהיות באופוריה או בסופר פוקוס כמו שאני קוראת לתחושת ה"אני מנצחת הכל" ואני מלכת העולם ותמצצו.
ואז אני משיגה הצעה לשיפור.
ואז כבר לא אכפת לי יותר. הפה נפתח ויוצא ממנו כל הכאב שלי, כל השריטות שלי, כל הדברים שהייתי מחביאה היטב מתחת לפאסון. אתה אוהב לרדת? כי האקס שלי שנא את זה ומאז החלטתי לא לצאת עם גברים שלא מתים על זה. אתה רוצה ילדים בחמש השנים הקרובות? (מה זה משנה מטומטמת?!! את רוצה *אותו*?!) אני פמיניסטית צבועה שאוהבת שמשלמים עליה במסעדות. רק שתדע. אני הולכת לנשק גבר אחר מולך היום, זה מבחן. ואין למבחן הזה תשובות נכונות כי אני רוצה שתיכשל. אתה יודע מה זה פרומונים? כי אני לא חושבת שיש בינינו התאמה, ואני רוצה שזה יעבוד אבל אני לא מרגישה שאני נמשכת אליך. אבל את לא מקשיבה לגוף שלך, שצועק מתחת לקסם הלבן ששאפת שאת לא צריכה לקחת את הבחור הזה הביתה, כי את באמת לא נמשכת אליו! הוא רוצה לנשק אותי? סבבה. שינשק, שגם יכנס אליי הביתה, למרות שניסיתי להתעקש שיישאר בחוץ, וזה אפילו לא משנה שלא אשכב איתו ואחזיק במעט אינטגריטי שנשאר לי.
והוא יכול היה לקחת אותי ברצינות.
והוא יכול היה לראות בי מישהי שאפשר לקנות איתה רהיטים באיקאה.
אבל אני לעולם לא אהיה הבתולה הזו.
ויש לי בעיית סמים.
