אז הגיע אחד חדש למחלקה.
הוא נמוך,
הוא פרסי,
הוא אונס לי את הפנים עד שהגרון שלי גומר, ואז ממשיך.
הוא גבר שאני רוצה להעריץ, הצ'יירמן אוף דה בורד שבנה את עצמו מכלום, מנהל אנשים ומגשים את החזון שלו.
שמזיין מהצד,
(לפחות לפי הניחוש שלי)
שיהיה אבא כזה שמלמד את הילדים שלו לקחת סיכונים ולהצליח.
שלא מוריד את הזבל
שלא מוריד את הקרש
אבל לוקח אותך לספא אם תתנהגי יפה
ושולף גביש הפתעה באמצע היער לחזק את האהבה בהתערבות כימית
שיודע מה את שווה
אבל לא מוכן להתרפס בפנייך
כי הוא יודע שזה משחק, ושגם הוא צריך להשתתף
הוא גורם לי לשכוח אותך.
הוא גורם לי לחשוב שאולי לא עשיתי טעות כלל,
שהדבר הנכון הוא ההתרגשות הזו בפנים כשאת עומדת לפגוש את האיש שלך שוב
הפיזוז הזה שהלב עושה כשהוא כותב לך "אני למטה". שאיתך הלב שלי לא עשה.
אחרי שטיפלת בי כזה יפה כשחליתי.
והחזקת לי את היד, והנחת לי סמרטוטים על המצח, וכל זה כשהיא לא יודעת כלום.
היא לא יודעת שאתה לא אוהב אותה כמוני. לא יודעת שאתה חולם עליי, שאתה מאונן עליי. וחושב עליי כשאתה מזיין אותה.
מאמי, זה בסדר, אתה לא צריך להגיד לי את המילים עצמן,
כי מיום אפס אני יודעת לקרוא אותך כאילו אתה עם ניקוד, אפילו אם אתה בטיימזון אחר.
היא הבינונית שלך, כמו שאתה היית הבינוני שלי.
למד לאהוב אותה.
אני בינתיים פה, מתאהבת ביודעין בזכר אלפא בוגר בשיא אונו, עם ספר טלפונים מפוצץ בשירות ודנות ועדיות יפות.
אבל הן לא אני.
אני הדרקונית מהביצה הסגולה עם הנקודות.