שושן ויש בו קוץ

מתעוררת שוב מחלום עליך.

אתה עם החדשה שלך, בחלום היא נראית כמו נינט.

היא יפה בחלום, ועצבנית, כי ניסיתי לקחת אותך ממנה. היא צודקת.

כל בוקר מתעוררת לתוך בכי. לא יודעת אם מה שאני מרגישה הוא התאהבות שניצתה מתוך קינאה לצעצוע הישן שכעת מבריק ונוצץ לי בזוית הלב,

או שפתאום קיבלתי פרופורציות.

זה מקשה עליי לישון. לעבוד. לאכול. לנשום. 

אני הולכת לאיבוד, פתאום העולם נראה כל כך מאיים. הכל מפחיד לי בלעדיך. החיבוק שלך חסר לי כמו אויר לנשימה. איפה הדרקונית ההיא שבקעה מביצה סגולה עם נקודות, איפה טורפת הגברים הזאת שלא שמה זין ורוקדת עד הצהריים, שלוק אמדי ושלוק שמפניה וסיגריה ושמחה ונשק אותי כי ככה? 
היא עזבה והשאירה אותי פה בחושך.

חברים הם לא באמת חברים. רק אתה היית חבר שלי, ידעת הכל עליי, הקשבת לכל הררי השטויות שיצאו לי מהפה כמו היו אמרות זן מקודשות. ובלעת כל אחת מהן בתאווה להבין אותי יותר טוב. באמת הבנת אותי. הכי טוב אי פעם.

היית טוב אליי. לעולם לא היית בוגד בי. לעולם לא היית מתאהב באחרת. הייתי הראשונה שלך והיחידה שלך ופתחתי אותך מהניילונים המרשרשים כמו מתנת חג מולד ממרוקו. 

ועכשיו איזו פרה אחת עם פרצוף של מ"כית טירונים בבלי"ש עושה לך סירים של קובות.

C'est La Vie אני מניחה.