הגעתי אליך עם הרבה פחדים וחששות. המון. אבל עם דבר אחד, הייתי שלמה. אתה.
בך, לא פקפקתי. ידעתי שאני בוחרת נכון. שאין טוב ממך, להכנס איתו למערכת הזו.
לא הגעתי סתם לסשן חד פעמי. בפעם הראשונה שהגעתי, כבר הייתי שלך. ממש שלך.
כבר רציתי לתת לך את כולי. לרצות אותך.
ידעתי עליך כ"כ מעט, כשהגעתי. ממבט לאחור, זה תמוה. דיברנו בעיקר עליי. ואני תמיד הרגשתי שאין לי מה לתרום לך. אני קטנה ממך ביותר משני עשורים. אם אתה זקוק להקשבה, זה לא ממני.
אז הגעתי אליך, כשאין לי מושג אלו דברים עברת בחיים, כשאין לי מושג במה אתה עובד, ואין לי מושג כמה נשלטות יש לך, אין לי מושג שיש לך בת זוג, ולא היה לי מושג, פעם בכמה זמן אתה מצפה ממני להגיע.
לא היה לי מושג מה התפקידים שלי, מה אני אמורה לעשות אצלך, כנשלטת. כ"כ הרבה, שלא היה לי מושג לגביו. ועדיין, הייתי כולי שלך. ועדיין, הרגשתי שאני בוחרת טוב. לא עצרתי לשאול המון דברים. התביישתי.
הייתי כלכך בטוחה לגביך. לא משנה כמה פחדתי, כמה חששתי, כמה הייתי לחוצה... זה אתה. ואין טוב ממך.
ובגלל שהייתי בטוחה בזה, בטוחה בכך שאין מופלא ממך, להכנס לקשר כזה איתו, בגלל זה, מאד קשה לי לחשוב שלא היית בסדר איתי. זה לא מאד הגיוני לי. אתה אמור להיות הבנאדם המחושב, הרגיש, האהוב, הקשוב שהכרתי. אתה אמור להיות נפלא. להיות הבנאדם הזה, שכולם השתגעו עליו.
אבל את הבנאדם הזה, קיבלתי לכל היותר, בחצי השנה הראשונה. כעסת עליי, כי לא היה לי טוב.
כעסת, כי אני לא מסופקת. כעסת, כי יש לי חששות, ופחדים.
אתה הבאת אותי, אחרי כמה חודשים, למקום שבו יש תחושת בטחון. ידעתי שאם אני זקוקה להקשבה, אתה פה. שאם אני זקוקה לחיבוק, אתה פה. ידעתי שאתה אוהב בחזרה. ואז לקחת ממני את זה.
וכעסת. כעסת שאני לא מרגישה בטחון. לא ראית אותי ממטר, ועדיין, הכעיס אותך, שאני לא בטוחה.
שמת עליי זין, וחיפשת נשלטות כל היום, וכעסת, שאני מקנאה. כעסת, כשקינאתי כשמישהי היתה מיוחדת לך.
גם אני רציתי להיות מיוחדת לך. יותר מהכל.
לפני שהגעתי אליך, דיברנו על כל עניין הקינאה, הפוליגמיה המזורגגת שלך. ואמרתי לך, כל עוד, יש לי את הזמן שלי איתך, כל עוד, אני יודעת שכשאני איתך, אתה מרוכז בי, למי אכפת, מי איתך בשאר הזמן.
וזה באמת היה כך. היה לי טבעי. נוח. לא קינאתי. עד ששמת זין. עד שהבנתי, מהר מאד, שלאחרות יש סשנים, ולי לא. שאיתי, לא מתחשק לך לעשות דבר. ועם אחרים, כן. הפסקת לתת לי בטחון. הפסקת להיות איתי.
הפסקת לתת לי את הזמן שלי איתך. אולי פה חיוך, פה איזה רבע ליטוף. אבל כבר שנה, שאני לא יוצאת מסופקת ממך. לאו דווקא במובן המיני. במובן של- היה ביקור טוב. היה כיף.
היית עסוק בלצעוק עליי, בלבקר אותי, בלגרום לי להרגיש כלום אחד גדול. וכעסת, שלא טוב לי.
כעסת, שמעל חצי שנה, אני יוצאת מאצלך בוכה כל פעם. אם היית מסתכל עליי, לכמה דק', בין משחק מחשב אחד, למשנהו, הייתי צריכה להרגיש ברת מזל. וואו, הוא הוריד את העיניים מהמסך. מדהים.
אני חייבת לשאול אותך. בפעמים האלו, שעשית סשנים להיא, בפעמים האלו, שנשלטת מסויימת הגיעה אליך,
ולא היית מול המחשב. ודיברת איתן שעות, וסישנת, ונגעת, ונישקת. בפעמים האלו, לא צבט לך לרגע? לא חשבת שאם הייתי מקבלת משהו מזה, שאם הייתי מקבלת אותך, לכמה רגעים, בלי המחשב ברקע, שאם היית רוצה לסשן ולגעת גם בי, ולא רק באחרות, אולי היה לי טוב? כשישבת שעות עם מישהי, לא חשבת לרגע שאולי גם אני זקוקה לזה? זקוקה לך? לא, כנראה שלא.
סיפרתי לך איך אני מרגישה. סיפרתי לך כמה קשה לי, בלי לדעת שכשאני מגיעה, שפעם בכמה שבועות, כשאני אצלך, אתה רואה אותי. אתה מקדיש לי זמן. לא עשית את כל אלו. והיה לי קשה. כבר לא יכולתי לדעת שאם אני זקוקה להקשבה, אתה פה. גרמת לי להרגיש חרא. התביישתי לספר לך סתם דברים יומיומיים, כשאני מולך.
התביישתי לספר לך מה עשיתי אתמול. על מה חשבתי. התביישתי לדבר איתך. בכל מקרה, לא משנה מה הייתי אומרת, אתה היית בוחר לצעוק.
כן. הנה. כבר אין ספקות לגבי זה: אתה לא הבנאדם שהגעתי אליו. אתה פשוט לא.
אני נשארתי, במטרה לקבל קצת מהבנאדם הזה, שכלכך רציתי. קצת מהבנאדם היחיד, שגרם לי לרצות, שגרם לי להעז. נשארתי, וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, שתראה שאני נמצאת מולך. חיכיתי, שתרצה אותי.
חיכיתי לפעמים האלו, שנהנינו ביחד. שיצאנו. פשוט חיכיתי, שדברים ישתפרו.
חיכיתי לרגעים האלה, בהם אהבת אותי. פשוט חיכיתי, לרגעים הנדירים האלו, בהם כן הרגשתי רצויה.
לרגעים בהם כן יכולתי לדבר, לרגעים שכן הקשבת. שכן היה נעים איתך. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
וכן, לא היה לך קל איתי. אני מאד ריגשי, ומאד נידי, ואהבתי אותך, יותר ממה שהתכוונת שאוהב.
וכן, שיגעתי אותך, והצקתי לך. ואהבתי אותך. ורציתי אותך, יותר מהכל. רציתי לחבק אותך, ללטף אותך, לאהוב אותך. לשרת אותך. להיות טובה בשבילך. ואתה פאקינג לא ראית אותי ממטר.
שנה, שנה שלמה, שאני רק מחכה. היית מודע להכל. לאיך מרגיש לי. לכמה אני צריכה. למה עושה לי להרגיש כך, ומה עושה לי להרגיש אחרת. סיפרתי לך הכל. היית קורא את זה... ומה? מה היית אומר לעצמך?
זין על מה שהיא מרגישה? לא יכול להזיז לי פחות? מה, מה אמרת לעצמך, כשקראת, כששפכתי הכל לפניך?
למה שום דבר לא הגיע אליך? אהבת, והיה לך אכפת, כל עוד מדובר בלהגיד שאתה אוהב, ושאכפת לך?
כשהגיע הזמן למעשים... כלום?
ואני טפשה מספיק, כדי להמשיך לחשוב עליך. אני טפשה מספיק, כדי לחשוב עליך כעל בנאדם שיקר לי.
שאני אוהבת. אני חושבת עליך, דואגת לך. תוהה אם הכל בסדר איתך.
ובטח שהכל בסדר איתך. אתה מעולם לא עצרת את חייך בשבילי. רק דאגת לעצור את שלי, ולא לראות אותי ממטר.
לא חשבתי שאני אהיה פגועה עד כדי כך. אבל כן, איך אפשר שלא. הכנסתי אותך לחיים שלי, ללב שלי, נתתי לך להסתכל מבפנים, להבין אותי, הכי שרק אפשר. לא חשבתי שזה יסתיים באגרוף לפרצוף.
לא חשבתי שלא תיקח חלק בחיים שלי. לא חשבתי שאני אצטרך להתאמץ, כדי להוציא אותך מהם.
לא חשבתי שתאכזב אותי כך.
