א.ב

הגעתי אליך עם הרבה פחדים וחששות. המון. אבל עם דבר אחד, הייתי שלמה. אתה.

בך, לא פקפקתי. ידעתי שאני בוחרת נכון. שאין טוב ממך, להכנס איתו למערכת הזו.

לא הגעתי סתם לסשן חד פעמי. בפעם הראשונה שהגעתי, כבר הייתי שלך. ממש שלך.

כבר רציתי לתת לך את כולי. לרצות אותך.

ידעתי עליך כ"כ מעט, כשהגעתי. ממבט לאחור, זה תמוה. דיברנו בעיקר עליי. ואני תמיד הרגשתי שאין לי מה לתרום לך. אני קטנה ממך ביותר משני עשורים. אם אתה זקוק להקשבה, זה לא ממני.

אז הגעתי אליך, כשאין לי מושג אלו דברים עברת בחיים, כשאין לי מושג במה אתה עובד, ואין לי מושג כמה נשלטות יש לך, אין לי מושג שיש לך בת זוג, ולא היה לי מושג, פעם בכמה זמן אתה מצפה ממני להגיע.

לא היה לי מושג מה התפקידים שלי, מה אני אמורה לעשות אצלך, כנשלטת. כ"כ הרבה, שלא היה לי מושג לגביו. ועדיין, הייתי כולי שלך. ועדיין, הרגשתי שאני בוחרת טוב. לא עצרתי לשאול המון דברים. התביישתי.

הייתי כלכך בטוחה לגביך. לא משנה כמה פחדתי, כמה חששתי, כמה הייתי לחוצה... זה אתה. ואין טוב ממך.

ובגלל שהייתי בטוחה בזה, בטוחה בכך שאין מופלא ממך, להכנס לקשר כזה איתו, בגלל זה, מאד קשה לי לחשוב שלא היית בסדר איתי. זה לא מאד הגיוני לי. אתה אמור להיות הבנאדם המחושב, הרגיש, האהוב, הקשוב שהכרתי. אתה אמור להיות נפלא. להיות הבנאדם הזה, שכולם השתגעו עליו.

אבל את הבנאדם הזה, קיבלתי לכל היותר, בחצי השנה הראשונה. כעסת עליי, כי לא היה לי טוב.

כעסת, כי אני לא מסופקת. כעסת, כי יש לי חששות, ופחדים.

אתה הבאת אותי, אחרי כמה חודשים, למקום שבו יש תחושת בטחון. ידעתי שאם אני זקוקה להקשבה, אתה פה. שאם אני זקוקה לחיבוק, אתה פה. ידעתי שאתה אוהב בחזרה. ואז לקחת ממני את זה.

וכעסת. כעסת שאני לא מרגישה בטחון. לא ראית אותי ממטר, ועדיין, הכעיס אותך, שאני לא בטוחה.

שמת עליי זין, וחיפשת נשלטות כל היום, וכעסת, שאני מקנאה. כעסת, כשקינאתי כשמישהי היתה מיוחדת לך.

גם אני רציתי להיות מיוחדת לך. יותר מהכל.

לפני שהגעתי אליך, דיברנו על כל עניין הקינאה, הפוליגמיה המזורגגת שלך. ואמרתי לך, כל עוד, יש לי את הזמן שלי איתך, כל עוד, אני יודעת שכשאני איתך, אתה מרוכז בי, למי אכפת, מי איתך בשאר הזמן.

וזה באמת היה כך. היה לי טבעי. נוח. לא קינאתי. עד ששמת זין. עד שהבנתי, מהר מאד, שלאחרות יש סשנים, ולי לא. שאיתי, לא מתחשק לך לעשות דבר. ועם אחרים, כן. הפסקת לתת לי בטחון. הפסקת להיות איתי.

הפסקת לתת לי את הזמן שלי איתך. אולי פה חיוך, פה איזה רבע ליטוף. אבל כבר שנה, שאני לא יוצאת מסופקת ממך. לאו דווקא במובן המיני. במובן של- היה ביקור טוב. היה כיף.

היית עסוק בלצעוק עליי, בלבקר אותי, בלגרום לי להרגיש כלום אחד גדול. וכעסת, שלא טוב לי.

כעסת, שמעל חצי שנה, אני יוצאת מאצלך בוכה כל פעם. אם היית מסתכל עליי, לכמה דק', בין משחק מחשב אחד, למשנהו, הייתי צריכה להרגיש ברת מזל. וואו, הוא הוריד את העיניים מהמסך. מדהים.

אני חייבת לשאול אותך. בפעמים האלו, שעשית סשנים להיא, בפעמים האלו, שנשלטת מסויימת הגיעה אליך,

ולא היית מול המחשב. ודיברת איתן שעות, וסישנת, ונגעת, ונישקת. בפעמים האלו, לא צבט לך לרגע? לא חשבת שאם הייתי מקבלת משהו מזה, שאם הייתי מקבלת אותך, לכמה רגעים, בלי המחשב ברקע, שאם היית רוצה לסשן ולגעת גם בי, ולא רק באחרות, אולי היה לי טוב? כשישבת שעות עם מישהי, לא חשבת לרגע שאולי גם אני זקוקה לזה? זקוקה לך? לא, כנראה שלא.

סיפרתי לך איך אני מרגישה. סיפרתי לך כמה קשה לי, בלי לדעת שכשאני מגיעה, שפעם בכמה שבועות, כשאני אצלך, אתה רואה אותי. אתה מקדיש לי זמן. לא עשית את כל אלו. והיה לי קשה. כבר לא יכולתי לדעת שאם אני זקוקה להקשבה, אתה פה. גרמת לי להרגיש חרא. התביישתי לספר לך סתם דברים יומיומיים, כשאני מולך.

התביישתי לספר לך מה עשיתי אתמול. על מה חשבתי. התביישתי לדבר איתך. בכל מקרה, לא משנה מה הייתי אומרת, אתה היית בוחר לצעוק.

כן. הנה. כבר אין ספקות לגבי זה: אתה לא הבנאדם שהגעתי אליו. אתה פשוט לא.

אני נשארתי, במטרה לקבל קצת מהבנאדם הזה, שכלכך רציתי. קצת מהבנאדם היחיד, שגרם לי לרצות, שגרם לי להעז. נשארתי, וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, שתראה שאני נמצאת מולך. חיכיתי, שתרצה אותי.

חיכיתי לפעמים האלו, שנהנינו ביחד. שיצאנו.  פשוט חיכיתי, שדברים ישתפרו.

חיכיתי לרגעים האלה, בהם אהבת אותי. פשוט חיכיתי, לרגעים הנדירים האלו, בהם כן הרגשתי רצויה.

לרגעים בהם כן יכולתי לדבר, לרגעים שכן הקשבת. שכן היה נעים איתך. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.

וכן, לא היה לך קל איתי. אני מאד ריגשי, ומאד נידי, ואהבתי אותך, יותר ממה שהתכוונת שאוהב.

וכן, שיגעתי אותך, והצקתי לך. ואהבתי אותך. ורציתי אותך, יותר מהכל. רציתי לחבק אותך, ללטף אותך, לאהוב אותך. לשרת אותך. להיות טובה בשבילך. ואתה פאקינג לא ראית אותי ממטר.

שנה, שנה שלמה, שאני רק מחכה. היית מודע להכל. לאיך מרגיש לי. לכמה אני צריכה. למה עושה לי להרגיש כך, ומה עושה לי להרגיש אחרת. סיפרתי לך הכל. היית קורא את זה... ומה? מה היית אומר לעצמך?

זין על מה שהיא מרגישה? לא יכול להזיז לי פחות? מה, מה אמרת לעצמך, כשקראת, כששפכתי הכל לפניך?

למה שום דבר לא הגיע אליך? אהבת, והיה לך אכפת, כל עוד מדובר בלהגיד שאתה אוהב, ושאכפת לך?

כשהגיע הזמן למעשים... כלום?

ואני טפשה מספיק, כדי להמשיך לחשוב עליך. אני טפשה מספיק, כדי לחשוב עליך כעל בנאדם שיקר לי.

שאני אוהבת. אני חושבת עליך, דואגת לך. תוהה אם הכל בסדר איתך.

ובטח שהכל בסדר איתך. אתה מעולם לא עצרת את חייך בשבילי. רק דאגת לעצור את שלי, ולא לראות אותי ממטר.

לא חשבתי שאני אהיה פגועה עד כדי כך. אבל כן, איך אפשר שלא. הכנסתי אותך לחיים שלי, ללב שלי, נתתי לך להסתכל מבפנים, להבין אותי, הכי שרק אפשר. לא חשבתי שזה יסתיים באגרוף לפרצוף.

לא חשבתי שלא תיקח חלק בחיים שלי. לא חשבתי שאני אצטרך להתאמץ, כדי להוציא אותך מהם.

לא חשבתי שתאכזב אותי כך.

שבועיים שהכרחתי את עצמי להיות אפטית, ולהדחיק הכל. לא לכאוב. לא לבכות.

אם אבכה, ארגיש שאני נכשלת בהתמודדות שלי עם זה. השתדלתי לא לחשוב.

להרים את עצמי, לעשות יותר, משהייתי עושה כשהייתי שלך. לא הרשתי לעצמי להעביר אפילו יום אחד, בנפילה. מאז שאמרת שזהו, אני רק משתדלת להצליח יותר, לעבוד יותר על דברים שחשובים לי, ולא לבכות. פשוט לא לבכות.

ואני לא לגמרי יודעת להסביר את מה שקורה עכשיו. אבל זה כאילו יש סדקון קטן בחומה. עכשיו אני לא יכולה לשלוט ברגש.

מישהי מהעבר, שפגשת, אמרה שהיית אומר שיש לה מבט של פודל. שזה שיעשע אותך.

ואני עדיין במקום של... של להאלם לרגע, כשאני שומעת משהו כזה. זה מאד צובט לי.

כי זה המבט שלי, שהייתי רוצה שתתייחס אליו. זה המבט שלי, שהייתי רוצה שתקדיש לו תשומת לב.

כלכך רציתי להיות בנאדם מיוחד בשבילך. בשבילי, ובשבילך. כלכך רציתי שתאהב אותי. אותי. את האישיות שלי. ואהבת אותי, ושנאת את כל מה שהיה לי להציע. אהבת אותי, ושנאת את האישיות שלי. הכל הכעיס אותך.

אני כועסת עליך. אני כועסת עליי. אני מרגישה שנכשלתי. שהייתי חלשה. הייתי צריכה ללכת כבר אז, שסיפרת על ההיא שהגיעה לכמה סשנים. כבר אז, הייתי אמורה לעצור, ולהגיד אוקיי, משהו לא תקין פה. אני לא מזיזה לך. אחרות, כן. אותן אתה רואה. בפעם ההיא, שהגעתי אליך, והדירה היתה מלאה בקונדומים. לעזאזל. התעלמתי מכל הסימנים. הייתי צריכה ללכת אז. כשהראית לי שוב ושוב, שחוסר העניין שלך בסשנים, קופץ לבקר רק כשזו אני. כשהמשכת לחפש נשלטות, כשפגשת אותה...הייתי צריכה ללכת!!!

הייתי צריכה לפקוח עיניים. הרי ברור, אפילו לנאיבית כמוני, שאם אתה מביא נשלטת, בין היתר, זה לסשנים. הרי ברור, שאם אתה מחפש נשלטות, ורוצה נשלטות, אז ברור כשמש בצהרי אוגוסט, שחוסר העניין שלך, הוא -בי-. פה, אני נכשלתי כבנאדם. כל נורות האזהרה נדלקו. ושוב ושוב הייתי משתיקה הכל. קונה את השקרים שלך. כישלון שלי. טעות שלי. חולשה, שלי.

ואתה. אני לא יכולה שלא לכעוס עליך. היית צריך להגיד לי. להגיד לי שאתה מצטער, לא כיוונת לזה, ולא רצית שזה יקרה, אבל אתה צריך להיות כנה עם עצמך, ואיתי. וכן, אתה מוצא את עצמך מסשן אחרות, ורוצה אחרות, ואותי, הכלבה האהובה, אתה לא רוצה, ולא רואה ממטר, ולא מוכן להתאמץ בשבילי.היית צריך לומר שאתה מצטער, אבל זה כך.

היה לך קל לא להגיד. היה לך קל להשאיר אותי ברקע. ופה אכזבת אותי. הרעפת עליי מילים טובות והבטחות, בהתחלה. מעל הכל, בולט לי, שהבטחת להיות איתי בכל צעד ושעל, במסע הזה. הבטחת להיות איתי בהכל.

הבטחת להכיל. הבטחת לתת. הבטחת לחבק. הבטחת לאהוב. וברגע האמת, כל זה היה שווה לתחת.

לא היית איתי, בכל צעד. מעל חצי שנה, שאני מרגישה שאין מישהו מולי, במערכת היחסים הזו.

לא נתת כלום. לא היית. לא התאמצת. לא היית מוכן לעשות צעד לכיווני. כלום. וזה לא מנע ממך לצפות שאתן לך את העולם. כלכך התחננתי אליך, שתראה אותי. פשוט תראה אותי. תבוא לכיווני. תשתדל בשבילי.

רק קצת. רק תהייה פה. רק אל תתן לכל מערכת היחסים שלנו, להתנהל בדמיון שלי. ונתת. נתת לזה לקרות.

זאת היתה ההחלטה שלך. למקרה שיש, או היו, או יהיו לך ספקות לגבי זה:

אתה, הסיבה, שנגמר. רק אתה. כי אני הייתי בתוך זה בכל מאת האחוזים, ויותר. ואני הייתי מוכנה לתת לך הכל. התמודדתי עם הכל. התאמצתי לשנות דברים. לשנות כל הרגל שלי. כל התנהגות שלי. להדחיק דברים. לבלוע. לא להפגע ממך. ואתה יודע מה? פגעת בי. הרשית לעצמך לומר דברים, ולעשות דברים, שכל אחד, היה נפגע מהם. ואח"כ באת, וסיבנת אותי, ושפכת את המיניפולציות שלך, והצלחת לשכנע אותי, שגם אם אתה לא רואה אותי ממטר, גם אם אתה צועק עליי כל הביקור, גם אם אתה הודף אותי, וכועס עליי, וגורם לי להרגיש הכי אפס, הכי כלום, הכי כישלון כבנאדם, עדיין, טענת שאין ממה להפגע. ואני קניתי את זה, כמו מטומטמת.

בשיחה האחרונה, אמרתי לך שלא סיימתי. שיש דברים שאני עוד צריכה לומר. אתה מיהרת ללכת. בערב פניתי אליך שוב. לא ענית. לא למחרת, לא שבוע אח"כ. כלום.

ועכשיו, שבועיים אח"כ, אתה שולח לי מייל עלוב, ושואל לשלומי.

אז הנה, זה שלומי.

אני מאד אמביוולנטית לגביך.

יש את הצד המדהים שלך. בין הגלים של הכעס, עוברות לי תמונות של רגעים יפים שלנו.

הסשן הראשון. הצחוקים. ההרגשה שבחרתי נכון. שאתה מדהים לי. ההקשבה שלך. התמיכה. הפעמים האלו, שראית אותי. שממש ראית אותי. לפני המחשב, לפני הפאלפון , לפני כל הדברים השוליים האלה. רצית להיות השולט שלי. הפעמים שליטפת אותי. שנגעת בי. שהצמדת אליך. היו את הערבים האלו שיצאנו, שידעת מה אני מרגישה. שגרמת לי להיות גאה כלכך להיות שלך. היתה את הפעם הזו, שהיינו במיטה, ואחזת לי בשיער, וניערת אותי בכל המיטה. כאב לי. אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק. היה לי טוב. היתה את הפעם הזו שהיו אורחים, וזרקת לי מצת על הריצפה. שארים עם הפה, על ארבע. אני חושבת שהמבט שלי באותו רגע, אמר את הכל.

הזכרונות האלו מחייכים אותי. ואח"כ גורמים לי לבכות. אבל עדיין, יש בהם משהו נעים, מנחם. אבל אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה, שנתקלתי בצד הזה שלך. הצד שבגללו הגעתי.

הייתי כולי שלך. רציתי לגור בתוכך. רציתי לשרת אותך, ולעשות בשבילך כל הזמן. השתדלתי, אדוני. נתתי כל מה שאני יכולה לתת. כל מה שיש בי, נתתי. כל מה שיכולתי.ואם לא ידעתי איך לתת, למדתי. התמודדתי עם הקשיים, עם כאבי הלב, הקינאה, הכעס.

הייתי מוכנה להבליג ולהתמודד עם הכל. רק שתראה אותי. רק שתראה שיש לך פה כלבה מדהימה. שרק מחכה לך. רק מחכה שתשים לב שהיא קיימת, שהיא שלך ובשבילך.

היית כל מה שעובר לי בראש. היית הבנאדם הראשון שאני רצה לספר לו את החדשות הטובות, ואת הרעות. מעבר לשולט,  ראיתי בך חבר לחיים. לא רציתי ללכת ככה. לא רציתי ללכת, לפני שעשיתי אותך מאושר, וגאה. לא רציתי ללכת לפני שאני יודעת שעשיתי לך טוב בלב. שאני מוצלחת בשבילך.

לא הרגשתי שאתה ער למאמץ שאני עושה. להקרבות. לאיך אתה גורם לי להרגיש. הכנסת אותי, את האישיות שלי, את המיניות שלי, לתוך קופסא. הרגשתי חנוקה. הרגשתי שאני לא אני. לא יכולתי להיות אני בסביבתך. מה שהיה לי להציע, לא היה טוב עבורך. לא קרוב אפילו.

ואדוני, אהבתי אותך, יותר מהכל. לא משנה מה היה. היית בראש מעייני. היית יקר לי. היית האדון שלי. זה אומר הכל. 

ואתה יודע מה? עכשיו, ניתנה לי הזדמנות להתרחק, לראות את הדברים מבחוץ.

עכשיו אני רואה את כל החרא שצף. עכשיו אני רואה את השקרים שפיזרת כמו כלום. עכשיו אני רואה שהייתי טפשה, ובחרתי לכאוב ולסבול ולהיות עם מישהו ששם עליי זין, בשם האהבה וההתמסרות.

הכתובת היתה על הקיר כל הזמן. הייתי צריכה להבין מוקדם יותר, איפה אתה ממקדם אותי בחיים שלך.

אבל הכתובת שהיתה מוקדם יותר, היא כלום,  ביחס לעוולה שעשית לי בחצי השנה האחרונה, ויותר. כן, גם אני אשמה. במקום לפקוח עיניים, ולהיות ערה למה שקורה, בחרתי להאחז בשקרים שלך. ועכשיו הכל מתנפץ לי, אתה מבין?

עכשיו אני מבינה ורואה דברים, שלא ראיתי קודם. וכל פעם כזו, שאני מגלה עוד ועוד שקר שלך,

כל פעם כזו כואבת לי פיזית. בכל פעם כזו, אני מרגישה שאוזל לי הדם מהפרצוף. שאני מקבלת מכה. בכל פעם כזו הלב שלי צועק הצילו.

הייתי כלום בשבילך. אוויר. מישהי שצועקים עליה, ממש צועקים עליה, כי היא שמה את הסכו"ם הפוך. כי היא חותכת את החסה בצורה שלא נראית לך. זה לא השולט שהגעתי אליו.

לא הגעתי לשולט שזקוק לסדנת שליטה בעצבים. כך חשבתי. אח"כ הבנתי שהשולט שחשבתי שהגעתי אליו, הוא זה שהתיימרת להיות, ולא בהצלחה.

עכשיו אני מדברת כמו חרא של נשלטת. כמו מישהי ששמה זין. נכון. אבל שנינו יודעים שלא דיברתי כך לפני כן. שנינו יודעים שהייתי מוכנה, ועשיתי הכל, כדי להיות הכלבה המסורה שלך.

שניננו יודעים, שזה אתה, שלא היית מוכן לעבוד איתי. אתה מלא בהבטחות.

מלא במילים ריקות. אומר שלא רצית להגיע לזה. שאתה אוהב אותי. שחבל לך גם.

אני לא יודעת איך אתה לא מבין את זה, אבל אני אסביר.

אם לא היית רוצה שנגיע לשם, לא היינו מגיעים. אם היית אוהב, הייתי שלך עכשיו.

אם היית רוצה אותי, אני פאקינג הייתי שלך עכשיו. סביר להניח שעכשיו הייתי צורח עליי. אבל הייתי שלך. ראית אותי מגיעה לקצה שוב, ושוב, ושוב. ומגיעה לקצה של הקצה. שוב, ושוב, ושוב.

לא הזיז לך מה שיש לי להגיד. לא הזיז לך, הכאב שאתה מסב לי. לא הזיז לך, שכל מה שאני מבקשת, זה שתראה אותי. שפשוט תראה אותי. שלא תיקח אותי כמובן מאליו.

שתראה שיש לך בידיים את הלב שלי. שתראה שיש לך בידיים מישהי חכמה, ומקסימה, ואוהבת, ואתה בראש מעייניה. ואתה הכל בשבילה. אבל סרבת לראות. סירבת לעזוב את המחשב בשבילי.

והסכמתי להבין. שאתה עובר תקופה כזו או אחרת.  שאתה לא יכול לתת דברים כאלו, ואחרים.

רק ביקשתי שתראה אותי. אני יודעת שאתה לא יודע מה עושים כשאוהבים. אסביר לך, לקשר הבא.

פעם הבאה, שתאהב מישהי, ותרצה שהיא תישאר, אל תתן לה ללכת. זה עד כדי כך פשוט.

כן, כמו שזה נשמע. כזה קל.

פעם הבאה, תהייה השולט שאתה מתיימר להיות. תבין את גודל האחריות, שבלקחת מישהי.

תבין שלשקר למישהי שמעולם לא שיקרה לך, זה הדבר הכי רע שאתה יכול לעשות.

תבין שלפגוע במישהי שרק עושה ומתאמצת בשבילך, זה שפל.

תבין שכיווצת לי את הלב. תבין שבמקום שאצא חזקה יותר, אתה שברת אותי לרסיסים.

אני לא אני יותר. אתה כיווצת הכל. אתה עשית עוול. אתה לקחת בנאדם שנמצא בידיים שלך, ומעכת אותו. הבנאדם היחיד, שסמכתי עליו יותר מהכל. הבנאדם היחיד שנפתחתי בפניו, והורדתי בפניו את כל החומות. הבנאדם היחיד שהאמנתי שיהיה לצידי.

אתה צודק, אני טפשה. נאחזתי בשקרים שלך, כדי להשתיק את הרגשות שסערו אצלי.

פחדתי לגלות שאתה לא מי שאני חושבת. פחדתי לגלות שזו אני, באופן ספציפי, שאתה לא רוצה.

פחדתי לגלות שזו אני, באופן ספציפי, שאתה שם עליה זין.

העדפתי להאמין לך. להשתיק את הסערה. לקנות את השקר, ולהמשיך הלאה. זה לא השתלם כ"כ.

עצוב לי עכשיו. מקנאה בכל הנשלטות המשוייכות, באשר הן.

בכל אחת שיש לה אדון לדבר איתו, ולהגיד לו "אני אוהבת אותך, אדוני".

כואב לי לדעת שאני כבר לא יכולה. כבר לא שייכת. כבר לא...

הנסיעה אליו ארוכה ומלאת מחשבות. קצת חששות גם כן. מקווה שהוא יהנה איתי.

שיהיה טוב. שאני לא אאכזב, שאתנהג כמו שצריך.יודעת שאני אשתדל. לפעמים הלחץ גורם לי להתנהג כמו חברה שלו. מביך לי, לחוץ לי, אז אני צוחקת, ועוקצת, ומגזימה.

הוא פותח לי את הדלת, ומחבק הכי חזק בעולם. תופס אותי מהשיער, מטה את ראשי לאחור,

ומנשק. אני רוצה שימשך לנצח. התגעגעתי אליו כ"כ. הוא מחבק לעוד כמה רגעים. אני מחבקת אותו חזק בחזרה.

כמה רגעים אח"כ, הוא חוזר לעניינים שלו בסלון, ואני נכנסת לחדר השינה שלו, להתארגן על עצמי.

בזריזות אני מסדרת את החדר מעט, מחליפה למשהו נוח יותר, ומיד רצה לשבת למטה, ליד הרגליים שלו.

אני מחבקת לו את הרגל וממטירה מלא נשיקות. התגעגעתי מאד. אני מתרוממת קצת, נותנת לו חיבוק. שמה את הראש על החזה שלו. הוא מחבק אותי עם יד אחת. מצמיד אליו.

הוא מלטף לי את השיער, ואני מתפנקת על היד שלו. עוצמת את העיניים.

ליטופים בשיער, חצי חיבוק, אבל הגוף שלי מגיב לו כאילו קורה שם יותר מזה.

הוא מעביר את היד על הגב שלי, מצמיד אותי יותר. כל הגוף שלי צועק "תגע בי".

"סידרת את המיטה?", הוא שואל. "כן". "יופי כלבה. הולכים לישון".

אני עוזרת לו להחליף בגדים. מכסה אותו, מחבקת חזק כ"כ, נצמדת אליו, מלטפת.

אני חרמנית. רוצה שהיא ידע כמה רטוב לי בגללו. מנסה להצמד יותר, להתחכך קצת.

הוא שם לב לנסיונות ההתחככות שלי, ואומר בטון הקשוח שלו "דיי כלבה. לישון".

אני פולטת יללה כלבתית מאוכזבת שכזו, ממשיכה לחבק.

אני על 4, על המיטה, והוא מצליף בי. עוד הצלפה, ועוד הצלפה...וכואב כ"כ, קשה.

ומה שעובר לי בראש, כל הזמן הזה... זה "תודה אדוני. תודה תודה תודה. תודה שאתה משתמש בי. תודה." מדי פעם אני גם אומרת לו את זה. אני לא נהנית מהכאב עצמו. אבל כ"כ אוהבת את הסשנים. כ"כ אוהבת את הקירבה הזו אליו.

הוא... הוא, זה מה שעושה לי את זה, יותר מהכל.  חום הגוף שלו, המגע, הלחישות... הכל מטריף אותי לגמרי. הנוכחות שלו. לדעת שהוא לידי. לשמוע אותו. לציית לו. להיות שלו.

רק לאחרונה, הבנתי שמותר לאהוב אותו. שמותר להרפות. שהכל בסדר.

לא צריך לעמוד על המשמר כל הזמן. לא צריך לשים כאלו מחסומים ללב. רק לא לאהוב. לא להקשר. לא לתת לזה לתפוס אצלי מקום גדול. לא לחשוב עליו. לא לרצות אותו כל הזמן. לא להתגעגע.

לא ידעתי שזה בסדר לאהוב כך, כשמדובר בקשר שליטה. שזה בסדר להתגעגע, לחשוב, לאהוב כ"כ, לרצות.

עכשיו, יש תחושת בטחון. מותר לאהוב. גם להתאהב, זה לא סוף העולם. הכל בסדר. הוא אוהב בחזרה. המון. אפשר להפסיק לחשוש למקום שלי. להנות ממנו. להיות בטוחה בו. לא לדאוג.

אני יושבת בריצפה, לרגליו. מנשקת, מלטפת...נהנית להיות למטה. להרגיש קטנה ושייכת.