שבועיים שהכרחתי את עצמי להיות אפטית, ולהדחיק הכל. לא לכאוב. לא לבכות.
אם אבכה, ארגיש שאני נכשלת בהתמודדות שלי עם זה. השתדלתי לא לחשוב.
להרים את עצמי, לעשות יותר, משהייתי עושה כשהייתי שלך. לא הרשתי לעצמי להעביר אפילו יום אחד, בנפילה. מאז שאמרת שזהו, אני רק משתדלת להצליח יותר, לעבוד יותר על דברים שחשובים לי, ולא לבכות. פשוט לא לבכות.
ואני לא לגמרי יודעת להסביר את מה שקורה עכשיו. אבל זה כאילו יש סדקון קטן בחומה. עכשיו אני לא יכולה לשלוט ברגש.
מישהי מהעבר, שפגשת, אמרה שהיית אומר שיש לה מבט של פודל. שזה שיעשע אותך.
ואני עדיין במקום של... של להאלם לרגע, כשאני שומעת משהו כזה. זה מאד צובט לי.
כי זה המבט שלי, שהייתי רוצה שתתייחס אליו. זה המבט שלי, שהייתי רוצה שתקדיש לו תשומת לב.
כלכך רציתי להיות בנאדם מיוחד בשבילך. בשבילי, ובשבילך. כלכך רציתי שתאהב אותי. אותי. את האישיות שלי. ואהבת אותי, ושנאת את כל מה שהיה לי להציע. אהבת אותי, ושנאת את האישיות שלי. הכל הכעיס אותך.
אני כועסת עליך. אני כועסת עליי. אני מרגישה שנכשלתי. שהייתי חלשה. הייתי צריכה ללכת כבר אז, שסיפרת על ההיא שהגיעה לכמה סשנים. כבר אז, הייתי אמורה לעצור, ולהגיד אוקיי, משהו לא תקין פה. אני לא מזיזה לך. אחרות, כן. אותן אתה רואה. בפעם ההיא, שהגעתי אליך, והדירה היתה מלאה בקונדומים. לעזאזל. התעלמתי מכל הסימנים. הייתי צריכה ללכת אז. כשהראית לי שוב ושוב, שחוסר העניין שלך בסשנים, קופץ לבקר רק כשזו אני. כשהמשכת לחפש נשלטות, כשפגשת אותה...הייתי צריכה ללכת!!!
הייתי צריכה לפקוח עיניים. הרי ברור, אפילו לנאיבית כמוני, שאם אתה מביא נשלטת, בין היתר, זה לסשנים. הרי ברור, שאם אתה מחפש נשלטות, ורוצה נשלטות, אז ברור כשמש בצהרי אוגוסט, שחוסר העניין שלך, הוא -בי-. פה, אני נכשלתי כבנאדם. כל נורות האזהרה נדלקו. ושוב ושוב הייתי משתיקה הכל. קונה את השקרים שלך. כישלון שלי. טעות שלי. חולשה, שלי.
ואתה. אני לא יכולה שלא לכעוס עליך. היית צריך להגיד לי. להגיד לי שאתה מצטער, לא כיוונת לזה, ולא רצית שזה יקרה, אבל אתה צריך להיות כנה עם עצמך, ואיתי. וכן, אתה מוצא את עצמך מסשן אחרות, ורוצה אחרות, ואותי, הכלבה האהובה, אתה לא רוצה, ולא רואה ממטר, ולא מוכן להתאמץ בשבילי.היית צריך לומר שאתה מצטער, אבל זה כך.
היה לך קל לא להגיד. היה לך קל להשאיר אותי ברקע. ופה אכזבת אותי. הרעפת עליי מילים טובות והבטחות, בהתחלה. מעל הכל, בולט לי, שהבטחת להיות איתי בכל צעד ושעל, במסע הזה. הבטחת להיות איתי בהכל.
הבטחת להכיל. הבטחת לתת. הבטחת לחבק. הבטחת לאהוב. וברגע האמת, כל זה היה שווה לתחת.
לא היית איתי, בכל צעד. מעל חצי שנה, שאני מרגישה שאין מישהו מולי, במערכת היחסים הזו.
לא נתת כלום. לא היית. לא התאמצת. לא היית מוכן לעשות צעד לכיווני. כלום. וזה לא מנע ממך לצפות שאתן לך את העולם. כלכך התחננתי אליך, שתראה אותי. פשוט תראה אותי. תבוא לכיווני. תשתדל בשבילי.
רק קצת. רק תהייה פה. רק אל תתן לכל מערכת היחסים שלנו, להתנהל בדמיון שלי. ונתת. נתת לזה לקרות.
זאת היתה ההחלטה שלך. למקרה שיש, או היו, או יהיו לך ספקות לגבי זה:
אתה, הסיבה, שנגמר. רק אתה. כי אני הייתי בתוך זה בכל מאת האחוזים, ויותר. ואני הייתי מוכנה לתת לך הכל. התמודדתי עם הכל. התאמצתי לשנות דברים. לשנות כל הרגל שלי. כל התנהגות שלי. להדחיק דברים. לבלוע. לא להפגע ממך. ואתה יודע מה? פגעת בי. הרשית לעצמך לומר דברים, ולעשות דברים, שכל אחד, היה נפגע מהם. ואח"כ באת, וסיבנת אותי, ושפכת את המיניפולציות שלך, והצלחת לשכנע אותי, שגם אם אתה לא רואה אותי ממטר, גם אם אתה צועק עליי כל הביקור, גם אם אתה הודף אותי, וכועס עליי, וגורם לי להרגיש הכי אפס, הכי כלום, הכי כישלון כבנאדם, עדיין, טענת שאין ממה להפגע. ואני קניתי את זה, כמו מטומטמת.
בשיחה האחרונה, אמרתי לך שלא סיימתי. שיש דברים שאני עוד צריכה לומר. אתה מיהרת ללכת. בערב פניתי אליך שוב. לא ענית. לא למחרת, לא שבוע אח"כ. כלום.
ועכשיו, שבועיים אח"כ, אתה שולח לי מייל עלוב, ושואל לשלומי.
אז הנה, זה שלומי.
