|
|
|
נכנסתי לקניות בשעה 20:00
והתחלתי להתכתב עם השולטת שאני מקווה שאזכה להיות רכושה הבלעדי.
התמזמזתי עם הקניות בעצלתיים, כשפתאום ניגש אליי סדרן ואומר לי בטון זועף - "הסופר נסגר בעשר בלילה, יש עוד 5 דקות".
ואני לא הספקתי חצי קניות.
"לעזאזל הקניות חשבתי לעצמי".
עזבתי הכל ויצאתי.
ממשיך להתכתב עם השולטת וגם לכתוב את הפוסט הזה.
אסביר לאשתי, שותפתי לחיים (אבל לעולם לא שולטת שלי) שהיה מקרה חירום בעבודה.
זונה
ניהלתי עם מלכה שיח פרטי.
היא לעגה לי ונזפה בי.
ונתנה פומביות לשיחה שלנו, היא הייתה הגונה לא לפרסם את הכינוי שלי והציגה את העניין בכלליות, ובכל זאת אני מרגיש כל כך חשוף ומושפל, לא חשבתי שהיא תוציא החוצה שיחות פרטיות שלנו, ומגיבים שלא מכירים אותי בכלל, מכפישים אותי והיא עושה להם לייק.
השפלה כזאת בחיים לא חוויתי, ממש ריסקה אותי.
ובאופן מפתיע (או לא מפתיע) זה גורם לי לערוג אלייה יותר, לרצות להיות חפץ לשימושה האישי.
משנת 2012 אני מתרגל שיקנטזה - רק ישיבה.
כלומר מדיטציה שמזוהה בעיקר עם זרם הזן בבודהיזם; ישיבה שקטה, ללא מטרה, ללא עוגן; רק התבוננות במה שהכאן ועכשיו מזמן לך; התבוננות סקרנית, ללא שיפוטיות, ללא פרשנות, בלי ציפייה למשהו, בלי לרצות שיהיה אחרת.
לא תמיד אני מצליח להתמיד ולשמור על רצף, לרוב כן.
אם היו מספרים לי לפני אוקטובר 2012 שאני אתרגל שיקנטזה, הייתי מת מצחוק. הרי אני מאמין גדול בפרמקולוגיה ונרקולוגיה. בולע ספרות של פילוסופיה מערבית.
אבל נתחיל מההתחלה. למה פרמקולוגיה?
חרדתיות מסוג התקף פאניקה, מה שנקרא ברפואה Panic Disorder, או panic attack.
לא תמיד הבנתי שאני סובל מהתקפי פאניקה; הייתה איזו הבנה מעורפלת, לא מומשגת, סמוכה למודע; רחוק מאוד מאבחנה שמקבלת חותמת רפואית רשמית.
בתחילה במשך הרבה מאוד שנים, הייתי בטוח שאני משתגע, או חווה אירוע מוחי או אירוע לבבי.
אחת לפרק זמן קצר מאוד, מצאתי את עצמי במרכז רפואי כלשהו מחובר למכשיר א.ק.ג כדי לשלול אירוע לבבי, או רץ על מכשיר ריצה במסגרת בדיקת מאמץ כדי לשלול בעיות לב מתמשכות.
באחד מביקוריי במרכז רפואי כזה, ניגשה אליי ברגישות רופאה בכירה וביקשה ממני לשמור על ראש פתוח ולא לשלול מראש, ואז היא הציעה את האפשרות שאני סובל מהתקפי פאניקה חוזרים ונשנים. להפתעתה חיבקתי את הצעתה בלב רחב, פתאום משב רוח רענן פינה עננים שחורים מהשמיים שלי וראיתי רקיע כחול מנחם. פתאום הכל הונח על השולחן בבהירות וקיבלתי את ההמשגה שהייתה חסרה להבנה המעורפלת שלי.
התחלתי לקבל טיפול תרופתי נוגד חרדה, סוגים שונים של כדורים רשומים ברזומה שלי. לקלונקס יש מקום מיוחד בלב שלי, כדור שאהבתי במיוחד; מה זה אהבתי... לא יצאתי מהבית בלעדיו, בלעתי מינון גבוה יותר מזה שהותאם, גם כשלא חוויתי התקף חרדה שלחתי את ידי אל חפיסת הכדורים וחטאתי בנטילת כדור פה ושם.
מחקירה פסיכואנליטית, ניתן להבין שחוויתי התקפי פאניקה בגיל מוקדם בהרבה מזה שהיה ידוע לי, כבר בגיל 12 התחלתי להסתגר והפסקתי להתראות עם חברים. הוריי היו עסוקים בפרנסה קשה כדי להניח לחם על השולחן בבית, על כן לא נתנו דעתם למצבי, וממילא תמיד הייתי ילד לא מקובל בחברה, כך שהדבר לא נראה להם חריג.
ואז, כשהכל סגר עליי, עליתי על מטוס וברחתי להודו.
הודו אף פעם לא קרצה לי, בחרתי בה כיעד משיקולים כלכליים, הייתי עני מרוד ויעד זול היה תנאי הכרחי לבריחה ממושכת מאוד.
הגעתי לאזורי הספר של צפון הודו, על גבול נפאל וטיבט; שוב, הודו ופילוסופית המזרח מעולם לא קרצה לי, בחרתי בצפון הודו משיקולים חרדתיים, פחדתי מצונאמי כמו זה שפקד את המזרח הרחוק שנים קודם לכן.
הגעתי להודו, והיא לא הקסימה אותי באופן מיוחד, ביליתי ברביצה בבתי קפה מתויירים, ככה עברו עליי שבועיים נעימים ושלווים ואז תקפה אותי שרשרת התקפי פאניקה, בלעתי כדורי קלונקס, השתדלתי להיצמד למינון שנקבע לי, בהתחלה זה עזר, בהמשך פחות ופחות.
למזלי אשת טיפול שטיילה בהודו נתקלה בי באחד מהתקפי הפאניקה שחוויתי באמצע הרחוב והגישה לי סיוע נקודתי ודרכנו נפרדו.
לאחר כשבוע נפגשנו במקרה היא ואני, והיא הציעה לי להצטרף לקבוצת מטיילים שיוצאת לטרק בהרי ההימלאיה, היא שכנעה אותי בכך שהיא הסבירה שבמצבי לא טוב להיות לבד.
למרות שלהיות לבד, זה כל מה שרציתי, שוכנעתי ויצאתי לטרק.
מדובר בטרק בהרי ההימלאיה על הגבול עם טיבט וסין ובמהלכו מגיעים למנזרים בודהיסטיים מבודדים.
לא נהניתי מהטרק, בלשון המעטה, נופי האזור לא הרשימו אותי, המנזרים נראו לי קיטשיים, כמו קלישאה שנלקחה מסרט הוליודי זול ורע - תמיד המנזרים נמצאים על רכסים משולגים, המוני מדרגות מובילות אליהם.
לא התעכבנו במנזרים יותר משעה בודדה והמשכנו לדרכנו, מנזר אחד היה יוצא דופן, לא בגלל חריגותו ביחס לאחרים, פשוט היינו עייפים ובחרנו להישאר בו ללילה.
באותו הלילה חטפתי התקף פאניקה נוראי, וחיפשתי את הקלונקס שלי. התיקים שלנו אוחסנו בחדר אחר מזה שישנו בו והיה עליי לצאת החוצה ולבקש הכוונה מאחד מאנשי המנזר; כולם היו אדיבים ומסבירי פנים שם, ונזיר אחד ליווה אותי לחדר בו היו התיקים. זינקתי על התיק שלי, פתחתי אותו במהירות כשאני מתנשף, בלעתי שני כדורי קלונקס והתגלגלתי על הגב ממתין להשפעת הכדור, השפעה שאני כל כך אוהב.
אני זוכר את הנזיר עומד שם בשקט ומביט בי, הוא זיהה במבט שלי שאני מבקש להישאר לבד, הוא זרק עליי שמיכת צמר דקה, הסתובב והלך.
למחרת היינו אמורים לעזוב את המנזר ולהמשיך בדרכנו, אמרתי לחבריי לטרק שאני לא מרגיש טוב ושכדאי שנשאר עוד יום.
במהלך היום אותו נזיר התיישב לידי והגיש לי צ'אי הודי, והתחיל לדבר על ישיבה שקטה כפתרון להתמודדות שלי עם התקפי הפאניקה. והציע לי להתנסות בתרגול (בודהיסטיים לרוב לא ישתמשו במונח מדיטציה, הם יעדיפו את המילים התבוננות, הקשבה, אם הם מחוברים יותר לזרם הזן, הם יבחרו במונח ישיבה שקטה)
הבטתי בו עם ניצוץ של זעם בעיניים, מבקש להעביר לו את המסר - מי אתה שתתערב בענייניי האישיים?! אבל שתקתי. במקום זאת הצעתו נראתה לי סוג של פשרה שנותנת לי הזדמנות לברוח ולהתנתק באמת.
למחרת בבוקר הודעתי לשותפי לטרק שאני לא ממשיך איתם, הם הסתכלו עליי כפי שמסתכלים על אדם שנדפק בטיול שלו.
הם המשיכו ואני נשארתי. ארבעה חודשים נשארתי במנזר ועוד חודשיים תרתי ברחבי צפון הודו. (הטיול המקורי תוכנן לשלושה חודשים)
נזירים במנזר בודהיסטי מצמצמים את קיומם הגופני למעט האפשרי; הם אוכלים אוכל דל (על בסיס אורז) אוכלים בדיוק את הכמות הרצויה להם כדי לא לחוש רעב, שותים את כמות המים ההכרחית בלבד כדי שלא יחושו צמא, ממעטים בדיבור למצבים הכרחיים בלבד, ישנים מספר שעות מדודות וחיוניות כדי לא להיות עייפים.
ומתרגלים ישיבה שקטה, כל הזמן מתרגלים, שוב ושוב מפתחים את היכולת להיות נוכחים בהווה הרגעי המתרחש בכאן ועכשיו, להיות מסוגלים לקבל את ההווה המתקיים בלי שיפוטיות, בלי פרשנות, בלי רצון שיהיה אחרת, להתבונן בהווה כשהתודעה ממוקדת בכאן ועכשיו, בלי שתהיה טרודה בענייני עבר או בענייני עתיד.
בתרגול ארוך שנים, במיומנות גבוהה ובמסירות, מתרגל יכול לנקות את תודעתו ולהגיע למצב שבו האישיות שלו מתפרקת מהאגו, מתפרקת מתשוקות, מרצונות, מתודעת עצמי, האישיות מתפרקת מאישיותה.
אין מתרגל יושב, יש ישיבה; אין מתרגל נושם יש נשימה. יותר מכך אין נשימה יש משב אוויר.
מאז 2012 אני מתרגל ישיבה שקטה ולא נזקק לפרמקולוגיה.
לא אאריך ואספר כיצד גיליתי את עולם הבדסמ, וכיצד הבנתי שאני בעל נטייה של נשלט.
אבל אני מניח, מין הסתם, שעולה השאלה לשם מה כל הסיפור הזה?
אומר שלאורך השנים מצאתי זיקה בין תרגול ישיבה שקטה ובין היות אדם נשלט.
השאיפה לשקט.
לא חוויתי זאת בעצמי אבל יש לי הרושם שלשמש שטיח לניגוב רגליים עבור שולטת, להיות כיסא לשולטת, להיות אסלה של שולטת, למצוא את עצמך עם ראשך בין פלחי ישבנה של שולטת וכו'... להיות חפץ לשימוש של שולטת, מביא אותך למצב של התפרקות עצמאותך, התפרקות עצמיותך ואישיותך - לחוות שקט; ברובד עמוק, בלתי ניתן להבנה, של המונח.
כעת, לאחר שנים שהדבר היה אידיאה רחוקה, מדוע כשיש צל של ממשיות או סיכוי לממשיות, אני חווה התקפי פאניקה נוראיים?!
במקום לנבור אחר תשובה לשאלה, אלך לתרגל שיקנטזה.
יושב במרפסת, השמש חמה על פניי, שותה נס קפה וקורא ספר שירה של לאה גולדברג.
חם לי ונעים לי.
תחושת החמימות, במקרה או שלא במקרה, גורמת לי להרגיש שהדבר שהכי הרבה הייתי רוצה עכשיו, יותר מכל דבר אחר...
הוא להיות זונה שלך.
שותפתי השוויונית לחיים שאלה אותי הבוקר, איך אני רוצה שהיא תעשה לי נעים.
התחשק לי לשלוח אותה לקרוא את הבלוג שלך, שתבין שאני כלי לסיפוק צרכים ורצונות ולא צריך לחשוב איך לעשות לי נעים.
וחשוב מכך, שתבין ששאיפתי לא לתחושה נעימה ממנה, אלא להיות כלי לשימושך הבלעדי.
אבל, שתקתי ולא הגבתי.
ביומיים האחרונים סיגלתי לעצמי עמדה חדשה, אני מרשה לעצמי להנות מהספק...
גם אם את מעניקה לי מחסדך רק באופן זמני לתקופת שעמום הקורונה; אני אסיר תודה על כך שאת יורקת לכיוון שלי.
מאז שנוצר בינינו קשר.
אני הוגה בצער בכך שהיה ואם תזכי אותי בזכות להיות חפץ שלך, רכוש שלך, זונה שלך.
לא אוכל להיות עבד שלך בפומבי.
הייתי רוצה שתרתמי על גבי אוכף ותרכבי עליי בחוצות העיר. (לפני כחודש חלמתי על כך חלום, אני אתאר אותו בהרחבה בהמשך)
לא הצלחתי להירדם, כל הלילה נשארתי ער במחשבות עלייך.
היום באמצע העבודה, קראתי בפעם האלף את הבלוג שלך; לבושתי עלי להודות שעברתי רק על התמונות שלך.
את כליל השלמות, אני רוצה לסגוד לכל נקבובית של גופך.
אני רוצה להשתחוות אפיים, להיות שטיח לניקוי נעלייך.
